Menu

שאל את הרב

סינון אפס

רבנים

נושאים

עבור לשאלה מספר:

מאגר שו"ת (סה"כ 17325 שאלות)
המעניינים
אחרונים
הנצפים ביותר

החזרת קשר שנותק

לא תמיד תקשורת טובה מראה על כיון חתונה, לצערנו הרבה פעמים הגבר אפילו לא מתכוון לזה. [ובדרך אגב קשר כזה שנוצר בסתם אינו מותר ע”פ ההלכה]. גם לא תמיד תקשורת טובה לפני החתונה מראה שכן יהיה גם אחרי כידוע ומפורסם.

ומכיון שהבחור גרוש פלוס (ילדים?) לא כ”כ מומלץ עד שלא נבדק היטב, לכן אפשר שמשמים עצרו את הקשר הזה, ולדעתי לא כדאי לנסות לחדש אותו אא”כ הוא ירצה, וגם אז לא להזדרז לקחת, אלא לבדוק היטב למה הוא התגרש וכו’.

אם הדברים לא ברורים או שיש לכם עוד צדדים בענין תוכלו לשלוח שאלה שוב.

דיוק בנוסח הפיוט “יגדל אלוקים חי”

מצד הפיסוק של המשפט כבודו צודק, אך מצד המשקל של הפיוט המלה דתו מחוברת לחצי הראשון של המשפט, ולא רק מצד המנגינה, וזה מצוי מאוד בפיוטים שהמשפטים לא מקבילים למשקל, והמלה שמתחילה את המשפט הבא היא סיום של המשפט הקודם וכיו”ב.

עכ”פ אם יש בעיה של כפירה מתקנים את הדבר, ומתוך דבריכם נראה שיש כאן איזה כפירה, אם תוכלו לשלוח שוב ולבאר את כוונתכם.

מה ניקוד המילה “אחוה”?

באמת היה לנו בלבול בענין הזה, ועורך הסידור הרב אמיר דאדואנד שליט”א אמר לי שמרן שליט”א אמר לו לעשות בשוא פתח, אבל אח”כ שמע שחזר בו. על כל פנים עכשיו (י”ח שבט התשפ”ב) בררנו שוב מפי מרן שליט”א ואמר לומר בשוא, כי יש גירסאות בפסוק “ואחותי באזניכם” (איוב י”ג י”ז) בשוא, וכך מנהג העולם. [ומ”מ ודאי שהאומר בשוא פתח לא משתבש].

אין כמוך באלקים ה’ – מדוע הב’ דגושה?

הצדק אתכם. אמנם במהדורא שאני רואה כעת של התהלים הוא רפוי, וכן בתהלים אמת קנה, וכן בסידור במהדורא החדשה, אולי ראיתם כן במהדורא הישנה, וב”ה תוקן בחדשים.

פיסוק לפי טעמי המקרא

לא בכל מקום הטעמים הם כמו בפסוק שהזכרתם. יש לדוגמא: וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (במדבר י”ג כ”ז), אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו (שם ט”ז י”ד). בפסוקים אלו לפי הטעמים המלה זבת חוזרת גם על הדבש.
אלא שלכאורה אתם שואלים בצדק שכיון שהטרחא מפסיקה יותר מהתביר משמע שהזבת חוזר רק על החלב ולא על הדבש. ונ”ל שהתשובה היא שא”א לעשות מאריך טרחא על “ארץ זבת”, ואח”כ מאריך סוף פסוק על המילים “חלב ודבש”, כי עוד לא פירשנו מה זב, ומצד שני צריכים לעשות איזה מפסיק כאשר יש שלשה מילים (כמו שהוא ברוב ככל התנ”ך), לכן עשו מפסיק אחרי חלב, ומה שאמר אח”כ דבש ר”ל וכן זבת דבש.
יש דוגמא לכלל שכתבתי שכאשר א”א לחלק את הפסוק באופן אחר עושים טעם מפסיק במקום שלא צריך להיות, אך איני זוכר אותה כעת, אם חשוב לכם הדוגמא תשלחו שוב שאלה ונחפש לכם בל”נ.

אם מועיל להיפטר מתענית בכורות על ידי למוד משנה אחת בהבנה?

תענית בכורות היא דין גמור ומוזכרת בשלחן ערוך סי’ ת”ע ס”א, וגם ההיתר של סיום מסכת הוא רק בגלל שירדה חולשה לעולם בזמן הזה, ובדורות עברו היו הבכורות צמים בערב פסח, ולכן א”א להפטר ע”י לימוד משנה אחת. מה שכן לדעת מרן שליט”א אפשר לעשות סיום מסכת גם על משניות בלבד אם למד בהבנה ברורה כגון עם פירוש הרע”ב. ומי שיודע מעכשיו שבערב פסח יהיה במקום שאין בו סיום, יתחיל מעכשיו ללמוד מסכת כדי שיהיה לו סיום בערב פסח.

שאלות על סדר לימוד בישיבה

אשריך וטוב לך בעוה”ז ובעוה”ב שאלו הספקות שלך.

לגבי שאלה א’ וב’ תשובה אחת לשתיהן, והיא הגמ’ בעירובין (דף נ”ד ע”ב) שלפני שלומדים משהו חדש יש לחזור היטב על הלימוד הישן כדי שיתקיים בידו, ואם לא יחזור גם אם ילמד הרבה – ישכח הכל. לכן, עדיף לחזור מאשר להתקדם. אבל לאחר שחזרת ואתה יודע טוב תוכל ללמוד עוד מסכת, או להעמיק יותר בסוגיות. [נראה לי יותר מומלץ ללמוד עוד מסכת כי לא תוכל להעמיק בכל הסוגיות, ומאידך כאשר תהיה לך מסכת, כאשר יהיה לך זמן פנוי תוכל להמשיך בלימוד אותה מסכת על הסדר]. לגבי השאיפה הטובה לסיים את הש”ס כבר בישיבה, יה”ר שתזכה, אבל לפני שתשקיע ללמוד את כל הש”ס, תשקיע לדעת את הש”ס וזה ע”י חזרה כמובן.

לשאלה ג’ להתפלפל זה מפתח את הראש, מאידך דברי רבותינו מאירים לנו את העינים בסוגיא, לכן מומלץ לעשות גם זה וגם זה, ואפשר גם ששניהם ישתלבו יחד, לדוגמא תוכל לחקור ולהעמיק בדברי האחרונים על הסוגיא. או להיפך, כאשר אמרת סברא חדשה תחפש אותה בספרי האחרונים.

לשאלה ד’ אפשר לחלוק על הרב בשיעור, אבל יש לשים לב לעשות כן בדרך ארץ. ויש לדעת שהרבה פעמים זה נובע מחוסר ההבנה של דברי הרב, לכן כדאי אף כאשר אינך מבין את דברי הרב, עדיין תנסה להבינם ותזכור אותם אולי בעתיד תבין אותם. גם לגבי ההשקפה אין חיוב להסכים עם ההשקפה, אך קודם כל בדרך ארץ מרובה, וגם תשים לב אולי אתה הוא הטועה כנ”ל.

לגבי פת שחרית, אפשר לעשות פת שחרית גם עם דבר שברכתו מזונות כעוגיות. כן הורה מרן ראש הישיבה שליט”א, וכן הגרב”צ שאול זצ”ל בספר אור לציון ח”ב. אך צריך להקפיד לאכול כביצה, כמ”ש באול”צ שם.

טעם פנימי לבג”ד כפ”ת

האותיות הוזכרו בזוהר רעיא מהימנא פרשת פנחס, ומבואר שם שיש ענין באותיות אלו לפי סודות מסויימים. ע”ש. [ושם הוזכר בג”ד כפר”ת כי גם האות ר’ היה בה דגש קל בעבר ונשכח בדורות האחרונים]. אבל אין לי עסק בנסתרות, תוכלו לעיין שם אולי תמצאו את הטעם ע”פ הסוד.

שאלה בדקדוק הפסוק: ויוסף עוד וכו’

כך הוא דרך המקרא לומר לפעמים מילים כפולות אף שמספיק מלה אחת. מקור הכלל הזה בפי’ הראב”ע על הפסוק “המבלי אין קברים” (שמות י”ד י”א, ואולי בעוד מקומות), שגם שם המילים המבלי אין כפולות. ע”ש.

מתי אותיות אהוי אחר בגד כפת לא יהיו רפויות?

העתקתי לך ממקום אחר שהיה כתוב לי:

יש חמשה מקרים שבהם תהיה האות דגושה, ואלו הם: מפיק, מפסיק, דחיק, אתי מרחיק, הדומות.

וזה פירושם:

מפיק- אם האותיות הו”י מוציאים אותם במבטא, בג”ד כפ”ת שאחריהם דגוש, כמו: “ותאמר לה בת פרעה” (שמות ב’ ח’) הב’ דגושה אע”פ שיש לפניה ה’, שפתי תפתח (תהלים נ”א י”ז) הת’ דגושה, “מעשה ידיו כלם” (איוב ל”ד י”ט) הכ’ דגושה. בכלל זה ג”כ פתח גנובה, כמו: “אם תגביה כנשר” (עובדיה א’ ד’) הכ’ דגושה. משא”כ כאשר הה’ בקמץ, כמו: “אבניה ברזל” (דברים ח’ ט’) הב’ רפויה, כי באופן כזה נחשב כאילו יש אחריה נח. יוצאים מהכלל ג’ פסוקים, ואלו הם: “קו תוהו” ישעיה ל”ד י”א) הת’ רפויה, “שלו בה” (יחזקאל כ”ג מ”ב) הב’ רפויה, “אדני בם” (תהלים ס”ח י”ח) הב’ רפויה.

באות א’ לא שייך את הכלל הנ”ל, כי אין אפשרות שתשמע הא’ בסוף מלה. ומ”מ גם בא’ אם האות שלפני הא’ היא בשוא נח, כמו: “וירא בלק” (במדבר כ”ב ב’) הב’ דגושה, וכן כל כיו”ב.

מפסיק- כאשר יש טעם מפסיק, בג”ד כפ”ת שאחריו יהיה דגוש, כמו: “נמגו כל” (שמות ט”ו ט”ו) הכ’ דגושה מכיון שהמלה נמגו בטעם מפסיק, וכן “ולעבדו בכל לבבכם” (דברים י”א י”ג) הב’ דגושה מטעם זה.

אלו הטעמים המפסיקים: זרקא, סגולתא, פזר גדול, תלשא, גריש, פסק, רביע, פשטא, תרי קדמין, זקף קטון, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין תביר, טרחא, אתנח, יתיב, סוף פסוק. והטעמים המשרתים:  מקף, שופר הולך, תרסא, אזלא, קדמא, שופר מהופך, תרי טעמי, דרגא, מאריך.

דחיק- מלה שסופה אות ה’ ומנוקדת פתח או סגול, סמוכה במקף למלה אחרת ואחת משתיהן מלה זעירא, או שהמלה השניה מלעיל. כמו: “זה בני” (מלכים א’ ג’ כ”ג), “מה פרצת” (בראשית ל”ח כ”ט), “נכה בו” (במדבר כ”ב ו’), “יחוה דעת” (תהלים י”ט ג’), מכסה פשע” (משלי י”ז ט’). לגבי הקמץ גם מצאנו דין דחיק, כמו: “לכה נא” (במדבר כ”ב ו’), “שבה פה” (רות ד’ א’), “תנה לנו מלך” (שמו”א ח’ ו’).  אבל לא בכל קמץ יש דין דחיק, כמו: “גלה בך”, “כסה בגד”, “ענה בך”, בכל אלו אין דין דחיק.

אתי מרחיק- מלה מלעיל שמסתיימת בסגול וה’ בסופה והמלה שאחריה זעירה או שמוטעמת מלעיל, יהיה בה דגש חזק, כמו: “עושה לך” (בראשית ל”א י”ב), תעשה פלא. בכלל זה א”צ שיהיה דוקא מקף אלא כל טעם משרת, אבל בטעם מפסיק לא שייך כלל זה. גם בקמץ שייך כלל זה אבל דווקא אם הה’ שאחריה לא שרשית, כמו: ואעידה בם, ארצה כנען, ויצקת לו, ועשית לו. [לאפוקי ועשה פסח, והיה לך למשיב נפש]. יש יוצאים מן הכלל, כמו מצאה בית.

אותיות דומות כאשר הראשונה מנוקדת בשוא בשבתך בביתך ותתפשהו בבגדו ככף איש, ואכבדה בפרעה, איש יביא בפריו, ולא בביזוי. אבל כאשר אינה מנוקדת בשוא תהיה רפה כדינה, כמו ופקדנו בפקודת ישועה.

+ טען עוד
לא מצאת את התשובה?
שלח שאלה לרב

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew