אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן!!!

אנחנו בבעיה קשה וסבוכה, כל כך מסובכת ומבלבלת ומתעתעת, שאני לא יודע מהיכן להתחיל לפרום את הקשר, שאינני יודע איך להסביר לעצמי ולכם, לצורך הענין נקרא לבעיה: היום שאחרי!
 
כולם שואלים, יום כיפור הוא יום נורא ונשגב שבא לנו לבכות, יום כיפור אנחנו אנשים אחרים, אהובים וקרובים ומתרפקים על ה', הלוואי וכל יום היינו כל כך כל כך קרובים, אבל מה יהיה עם היום שאחרי? מה יהיה עם המלה הנוראה הזו – חטא, האם נוכל לשכוח אותה, האם אתה מצפה ממני לשקר לבורא עולם ולהגיד לו ש…
 
כשאדם הראשון חטא, הוא לא נענש על כך מיד, אדם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם האדם היה חוטא רק את החטא הזה, יתכן שלא היו באים אליו בטענות, הבעיה מתחילה בהתמודדות שאחרי החטא, אז מתחיל הארס של הנחש לפעפע, ה' פונה אל האדם ושואל אותו אייכה.. ה' בכבודו ובעצמו פונה אליך, מתעניין בך, שואל למצבך, אבל האדם מתחבא, וגרוע מזה הוא בורח, ומאשים את האישה והאישה מצידה, מאשימה את הנחש, ואין מי שמוכן לקחת אחריות.
 
לפעמים ילד עושה משהו רע, וכשאמא באה בחמלה של אמא ושואלת אותו מה קרה, הוא יושב בצד בין המיטה לקיר, היא מדברת אליו הוא מוריד את הראש, ולא עונה, לפעמים הוא גם צועק, ואפילו מתפרץ ומרביץ.
 
למה? לכאורה הוא מקבל את כל מה שיכול היה לקוות לו, לא רק שאמא לא כועסת היא אפילו באה ושואלת מה קרה, ואפשר להגיד סליחה וגמרנו, אבל הבושה עמוקה מדי, איך יכולתי לעשות דבר כזה? וגם אם אמא מוכנה לסלוח, אני לא מוכן לסלוח על הפגיעה הזו בתדמיתי ובדמותי!!
 
זו עצבות של שקר שאין ממנה בניין, יכולנו לכאורה לראות בה נטילת אחריות, ולצפות שממנה יוולד הדחף לתקן את מעשיו, אך לא, המודעות העצמית הגאה, מביאה דווקא להתחמקות שפלה, להמשך התבוססות בבוץ, החטא כל כך חמור, כבד, קודר ונורא, שאני לא יכול לקחת את זה על הכתפיים שלי. “כאיש אשר אימו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם” – אומר ה', אני בא לנחם אתכם, להגיד לכם שאפשר להתחיל הכל מהתחלה…
 
הנחש איננו יורד מעל הבמה, לאחר שפיתה את האדם לאכול מעץ הדעת, הארס שהטיל באדם ממשיך לפעול, כשה' פונה אל האדם, ואפשר לגמור הכל ברגע אחד של תשובה, בדיוק אז הנחש נכנס למחזור הדם של האדם ומתחיל לדבר:
 
הוא אומר לו תראה באיזה מצב אתה נמצא? יש לך מושג מה ה' חושב עליך? אתה אבוד אין לך סיכוי!
אין לך שום כח להתמודד עם זה!
 
כמו אבר שמתנפח, מתחיל החטא לתפוח ולקבל כח וממשות, והאדם כבר ממש מעדיף שה' יעזוב אותו לנפשו.
שלא ידבר על זה, שלא יחשף בקלונו, שלא יגעו איפה שכואב.
 
והנחש כעת הוא ידיד ומציל:
עכשיו, הוא אומר, הרי ה' כבר לא אוהב אותך, הרי כבר אין לך סיכוי לעולם הבא, אז לפחות תיהנה בעולם הזה…
 
האומללות שאחרי החטא כל כך גדולה, שהאדם מוכרח להתנחם במשהו, אצל הקב”ה כבר אמרו לו שאין לו סיכוי, ובלית ברירה הוא מתנחם בזרועות אחרות, בכל מה שישכיח לו את ה' לרגע… בזרועותיו של הנחש.
 
חטא, ייאוש, בדידות!
 
זהו עומק ההתמכרות – אתה מעדיף להיות חלק מזה, כי פשוט אין לך כח, הפצע הסתבך, הכל שם אדום ורגיש, עד שכמעט אי אפשר לגעת, עכשיו לא רק את ה' צריך לפייס אלא בעיקר את האדם עצמו, צריך להוכיח לו ולשכנע אותו, שאכן החטא נמחה בתשובה, שאכן החטא ניתן לכפרה, שאכן הוא אהוב ורצוי, נקי, וראוי, שכן הוא לא מסוגל לראות את עצמו ככזה, צריך להחדיר לו לאדם, שלש עשרה מידות של רחמים, ה' ה' אל רחום וחנון… ה' הראשון – אני ה' לפני החטא, ה' השני – אני ה' אחרי החטא, לא זזתי, לא עזבתי, לא מאסתי, לא געלתי, אני כאן באותו מקום בדיוק, “השוכן איתם בתוך טומאותם”, רק תסתובב!! אנחנו חוזרים על שלש עשרה המידות כל כך הרבה פעמים, לא בשביל להזכיר לו, הוא זוכר, אלא בשביל להזכיר ולהחדיר לנו, את מה שהלב ממאן להאמין: ה', ה', לפני ואחרי, זה אותו מצב בדיוק, רק תסתכל!!!
 
אם אחרי החטא היה האדם מרגיש, שעדיין יש קשר בינו לבין ה', שהקב”ה חפץ בו אוהב אותו ודבק בו, ועדיין מחבק אותו, היתה הרגשה של שותפות אמיתית בבעיה, וכזו היא האמת, אבל האדם מקשיב להגיונו של הנחש, הוא מרגיש שבחטאו, הוא זה שחצה את הגבול, הוא פרם את הקשר, הוא לבדו הביא על עצמו את המצב, ועכשיו נדמה לו שהוא לבדו עומד בפני משימת התיקון, לגמרי לבדו מול כל השחור הזה.
 
אז הוא מסובב את הפנים, ומתחיל לברוח אל תוך עומק הביצה, האדם איננו יודע שה' יתברך רק רוצה שלא יברח כל כך מהר, שרק יושיט יד כדי שיהיה במה לתפוס אותו!
 
ביום כיפור אנחנו לא אמורים, ואנחנו לא מסוגלים לעשות דבר, אנחנו בסך הכל אמורים להסתובב ולתת יד, אנחנו רק אמורים להפסיק את הריצה לעומק הביצה, אנחנו אמורים רק לתת את האופציה להוציא אותנו מהבוץ, אנחנו אמורים רק לסובב את הפנים, ולגלות שעדיין אנחנו חבוקים בזרועותיו של בורא עולם.
 
אנחנו רק אמורים לשוב, לסוב על עקבותינו, ולגלות שאיך שנסובב את הפנים, איך שנתחיל לשוב, מיד מיד נגלה אותו – מחכה לנו ביד מושטת, ביד מחבקת, ביד שמושכת אותנו החוצה. בכיפור צריך רק להסתובב ולהושיט יד. וזוהי התשובה לשוב אל ה'!