שירת האמונה

בשירת הים, זכו עם ישראל להגיע למצב גבוה ביותר של גילוי שכינה ונבואה. עד כדי כך שגם אלו שהיו במדרגה הנמוכה ביותר, כמו השפחות, גם הם זכו לגילוי שכינה, דבר שלא היה כמותו בשאר הזמנים. והשאלה הנשאלת כיצד זכו למדרגות ולגילויים נפלאים אלו גם בלא הכנות מוקדמות, הרי מצאנו בזמן מתן תורה, שהיו צריכים הכנה של כמה חודשים, וכל אחד זכה לפי הכנתו ומדרגתו, ואילו כאן, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא כשנפתחו השמים וראה מראות אלוקים. מהו ההבדל?

בפתיחת שירת הים נאמר “אז ישיר משה”, מפרש רש”י “אז” כשראה הנס “עלה בלבו” שישיר שירה, ורש”י מאריך להוכיח פירוש זה שאמר לו לבו שישיר וכך עשה. וצריך להבין הרי ודאי אם הוא שר יש לזה רקע וסיבה, ופשוט שלפני כן עלה בדעתו שצריך לומר שירה אחרי נסים גדולים אלו, כי אי אפשר לעשות דבר בלי שיעלה קודם הדבר בלבו, כמו שאומרים “סוף מעשה במחשבה תחילה”. א”כ מדוע צריכה התורה להדגיש שעלה זאת במחשבתו, ובמה נחשב דבר זה למעלה מיוחדת שהיא חלק מהשירה? אלא, אומר הכלי יקר: התורה מלמדת אותנו מדוע משה רבנו חיכה לשיר שירה עד קריעת הים, הרי היה צריך לשיר תכף בצאתם ממצרים, אלא ידע משה בזמן יציאתם ממצרים שעדיין בני ישראל מפקפקים באמונה. אך כשראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו – “אז ישיר”. א”כ השירה היא לא רק על עצם הנסים שנעשו בקריעת הים, אלא על ה'מצב' שהנסים הביאו את כל עמ”י לאמונה. ולכן נאמר בלשון ויראו “העם” את ה', גם המון העם זכה להגיע לאמונה. ועל זאת עלתה במחשבתו של משה רבנו, לומר שירה על מעלת ישראל. ובזאת נבין איך הגיעו למדרגת נבואה כה גדולה של “ראתה שפחה”, כל זה בא מכח האמונה הגדולה.

מסופר על הבבא סאלי זצ”ל, שיום אחד הופיע לפניו בחור על כסא גלגלים. הבחור ישב לפני האדמו”ר וסיפר שנפצע במלחמת יום הכפורים, ולאחר סדרת ניתוחים, נשאר רתוק לכסא גלגלים, כאשר רגל אחת כלל אינה מתפקדת. שמע הרב את ספורו של הבחור, פנה אליו ושאלו: “תפילין אתה מניח בכל יום?”, “לא” – ענה הבחור. “על השבת אתה שומר?” הוסיף הרב לשאול. “לא” – באה שוב התשובה. “אם כן”, התפלא הרב, “תן תודה שרגל אחת שלך כן בריאה… הלא את הכח אנו מקבלים מאתו יתברך, ואם אין אנו עושים רצונו, בידו לקחת מאתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל, ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך הוא מתנת חנם”.

מששמע זאת הבחור, פרץ בבכי מר, שגרם התרגשות אצל כל הנוכחים. לאחר שנשתררה דומיה בחדר, הישיר הרב את מבטו אל עיני הבחור ושאלו: “אם אברכך ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות?”, “כן” השיב הבחור. “אם כן” אמר הרב “תן לי את ידך, ואני מברכך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך”. לאחר שנישק הבחור ידי הרב, אמרו לו הנוכחים לנסות לקום על רגליו. להפתעתו הצליח מיד לעמוד, וללכת כאחד האדם. ואמר הבבא סאלי לנכדו כי זכה אותו בחור לנס זה מכח “האמונה”, שיהודי מקבל על עצמו לתקן מה שצריך תיקון, הקב”ה שולח את עזרו מקודש, וזוכה לישועות.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן