פרשת וישב – שלוה בעולם הזה?!

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז. א)

“ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב”ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה”ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה”ז?!” (בראשית רבה פד, ג).

קורות חייו של יעקב אבינו גדושים היו בצער ועגמת נפש. כל ימיו היו מסכת ארוכה של יסורים, רדיפות ודאגות. לא רק מיום עמדו על דעתו היו התלאות מנת חלקו, אלא עוד קודם לכן, בהיותו עוּבָּר במעי אמו, היה מפרכס לצאת כדי שלא להמצא בקרבתו של עשיו הרשע.

כשכבר יצא לאויר העולם, חי יעקב במלחמה תמידית, פְּנִים-משפחתית, כשעשיו מבקש בכל רגע את נפשו. חרף היותו איש תם יושב אהלים, נאלץ לסבול את שנאתו העזה של אחיו האדמוני ולהתחמק ממנו ללא הרף במטרה להגן על חייו. כשביקש להינשא, הלך ללבן במטרה לקחת את רחל בתו לאשה, אך האחרון מְרַמֵּהוּ על כל צעד ושעל במשך עשרים שנה מתישות, בו בזמן שהיה יעקב מסור אליו בלב ובנפש ביום ובלילה.

בהמשך, יעקב מצליח איכשהו לצלוח את המפגש הגורלי עם עשיו, ואז, סוף סוף שב אל ארץ מגורי אביו, כשהוא מבקש אחרי ככלות הכל לישב בשלוה בארץ כנען, ולחיות מעט חיים רגועים. כעת, הוא סובר לעצמו, הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, ומכאן יתנהלו חיי על מי מנוחות.

אלא שאז נוחתת עליו בקול רעש גדול צרתו של יוסף – “ביקש יעקב ליישב בשלוה – מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף”.

חז”ל דרשו על יעקב את הפסוק באיוב (ג, כו): “לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז”, לא שלוותי – מעשיו, ולא שקטתי – מלבן, ולא נחתי – מִדִּינָה, ויבוא רוגז – בא עלי רגזו של יוסף” (בראשית רבה פרשה פ”ד, ג’).

פליאה גדולה יש כאן – מדוע מגיעות ליעקב הצדיק כל תהומות הצער הזה? מה הוא ביקש בסך הכל? וכי לא מגיע לו לישב מעט בשלוה לאחר כל התלאות אשר פקדוהו? מה היתה התביעה כלפיו? הלא רצונו מאוד מובן?!

למעשה, הטענה על יעקב מובאת במדרש: “צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב”ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?!” (בראשית רבה שם). ועדיין לא מובן, למה לא מגיעה לצדיקים מעט מנוחה בעולם הזה? מה דופי יש בכך? וכי משום שיש להם עולם הבא אסור להם להיות שלוים בעולם הזה? הרי יעקב ודאי לא ביקש לנצל את השלוה לבטלה? ללא ספק חפץ היה להתפנות לעבודתו יתברך!

אלא – מסביר הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “באמונתך”) – יש לדעת כי כל המאורעות הקשים העוברים על האדם בעולם הזה, הינם לטובתו, כדי שיתכפרו לו עוונותיו בעולם הזה, ויכנס לעולם הבא זך ונקי. היסורים בעולם הזה מהווים תחליף לעונשי העולם הבא, וכידוע אין צער וכאב בעולם אשר יכול להשתוות ליסורי העולם הבא. ומעתה, ודאי שעדיף לכפר ביסורים כאן בעולם הזה על פני העונשים הקיימים בעולם הבא. אדרבא, מי שמקבל אך טוב בעולם הזה, הוא זה שצריך לדאוג ולפחד, כי אפשר שהוא רשע והקב”ה משלם שכרו בעולם הזה.

התביעה על יעקב היתה איפוא על עצם רצונו ובקשתו לישב בשלוה בעולם הזה. במדרגה של יעקב, נדרש ממנו להאמין ולחוש כי כל מה שעבר או יעבור מכוון בעצם לטובתו הנצחית, ורק שם, בעולם הבא, נמצא מקום השלווה האמיתית.

*

ובמדרש רבה (שמות נ”ב, ג’), מסופר על אחד מתלמידי רבי שמעון בר יוחאי זיע”א, שנסע לחוץ לארץ, וחזר ארצה לאחר תקופה מסוימת עם עושר גדול. התלמידים אשר ראו את עשירותו, התקנאו בו ורצו גם הם לנסוע לחוץ לארץ.

הוציאם רבי שמעון בר יוחאי לבקעה אחת הסמוכה למירון, התפלל ואמר: “בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב!”. מיד החלו לבצבץ דינרי זהב בבקעה, עד שכל הבקעה התמלאה דינרי זהב. אמר רבי שמעון לתלמידיו: אם הנכם מבקשים להתעשר, הרי לכם כאן הזהב, קחו כאוות נפשכם”.

“אך דעו”, הזהירם, “כל הלוקח כעת, נוטל הוא את חלקו בעולם הבא, שאין שכר התורה אלא לעולם הבא, שנאמר ‘ותשחק ליום אחרון'”.

כיון ששמעו כך, משכו ידיהם.

*

סדר יומו של הראש”ל הגאון רבי מרדכי אליהו זצ”ל היה עמוס לעייפה. את היום פתח בתפלת ותיקין, וסיים בשעה מאוחרת מאד בלילה, לאחר יום מלא בלימוד תורה ועזרה לציבור שהשכים לפתחו.

מספר עוזרו ר’ רענן כהן הי”ו: נוהג הייתי להסיע את הרב מביתו לשיעור בימי חמישי, והרבה פעמים היה מתעכב ביציאה בגלל האנשים שבאו לטול ממנו עצה ותושיה. מחד לא רצה לאחר לשיעור, ומנגד לא רצה להשיב ריקם את כל מי שהמתין להתייחסותו, וכך היה מוצא את עצמו משתדל לענות לכל אחד לפי צרכיו, בלי שהשואל ירגיש שהרב בלחץ של זמן.

פעם אחת לאחר שסיים לענות לאחרון האנשים, נכנס לרכב, נאנח ושאל אותי: “רענן, איך אני יודע שאני צדיק?”.

הייתי נבוך מהשאלה הבלתי צפויה, אך עוד לפני שהספקתי לחשוב איך עונים לשאלה כזאת, הוא חייך את חיוכו המוכר והפטיר: “הלא מובא במסכת ברכות (ס”ד ע”א) שצדיקים, אין להם מנוחה בעולם הזה…”… (ע”פ “אביהם של ישראל”).