מעלת חברינו ולא חסרונם

שלש מלים, הן המלים המוכרות ביותר בתורה, מלים שנדמה שאין מי שיחלוק עליהן. הן אותן מלים שרבי עקיבא הגדירן כ”כלל גדול בתורה” (ירושלמי נדרים פרק ל', הלכה ב'). שלש המלים הן: “ואהבת לרעך כמוך”.

כמה שציווי זה נראה פשוט ובסיסי, קיומו בפועל אינו פשוט כלל וכלל. “ואהבת לרעך” ניחא, אבל המלה “כמוך” הופכת את המשימה לכמעט בלתי אפשרית. וכי באמת אדם מסוגל לאהוב את השני כפי שהוא אוהב את עצמו? הרי אדם קרוב אצל עצמו, וודאי שאהבת עצמו גדולה עשרת מונים מאהבת כל אדם אחר?!

הטו נא אוזן לביאור הנפלא של הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ”ל (מגאוני מקנס) בספרו “אמרי ברוך”:

אם נשאל אדם מהו הדבר שמונע ממך לאהוב את פלוני, תיכף הוא ימנה בפנינו את חסרונותיו ומעלליו. ומדוע בוחר הוא להעמיד מול עיניו רק את חסרונותיו, הרי לצד החסרונות בודאי קיימות בו גם מעלות? אלא שכך דרכו של עולם. כל עוד נשמת רוח חיים באפו של האדם, מחפשות הבריות את חסרונותיו ומתעלמות ממעלותיו שמתקבלות כמובנות מאליהן, והנה אך נשם את נשימתו האחרונה ועבר לעולם שכולו טוב, קורה תהליך הפוך: לפתע זוכרים הכל רק את הצדדים החיוביים שבו ומתעלמים במופגן מהצדדים האפלים.

ובכן, מה פשר הפער הגדול? לכל אדם ישנה איזו תחושה פנימית: אם אשבח את חברי, יבוא הדבר באיזה שהוא מקום על חשבוני, וייראה הדבר כאילו הוא מושלם יותר ממני, ואילו כאשר אמצא בו חסרונות, משמע אני מושלם הימנו. ולכן כשחברו איננו עוד בין החיים, הוא כבר אינו מהווה 'איום' עליו, ואם ישבחוֹ ויהללוֹ, לא יוריד הדבר מערכו מאומה.

ואמנם, כל זה כלפי חברו, אבל כלפי עצמו וסביבתו הקרובה, נוהג האדם אחרת לגמרי. מתעלם הוא במופגן מנגעי עצמו וחסרונותיו, ורואה רק את מעלותיו.

יערוך כל אדם מבחן לעצמו, וישאל את עצמו בהגינות: האם אני מושלם? התשובה תהיה “ממש לא”. האם יש בי מדות רעות? התשובה תהיה “כן”, ואז ישאל עצמו: האם אני אדם טוב? ויענה בכנות “ודאי”.

הכיצד מתיישבים הדברים? אלא שכך טבעו של האדם – להתמקד באורות שבו ולהסיח דעתו מן הצללים. ועל כך אמרו “אין אדם רואה חובה לעצמו” (כתובות ק”ה ע”ב) ו”אין אדם רואה נגעי עצמו” (מסכת נגעים פרק ב' משנה ה'). “אדם קרוב אצל עצמו” (יבמות כ”ה ע”ב), ו”אין אדם משים עצמו רשע”.

אותו דבר כלפי סביבתו הקרובה. אם נשאל אב: “מדוע אוהב אתה את בנך, הרי הוא מפריע ושובב?”, יענה לנו: “אדרבא, אם הוא שובב, זה אומר שיש בו כוחות גדולים, וכשיגדל ויתבגר, הוא ינצלם לטובה”. האב אינו מודע לחסרונות בנו? הוא מודע, ובכל זאת בוחר להסתכל עליו בעין טובה.

ולמה הוא נוהג כך רק כלפי עצמו וסביבתו, מדוע שלא יסתכל בעין טובה גם על זולתו?!…

באה התורה ומצוה “ואהבת לרעך כמוך” – הנך מצווה לאהוב את רעך כמוך – כמו שאתה מתעלם מנגעי עצמך ורואה את מעלותיך, כך תנהג כלפי רעך.