יש תשובה לטילים – חלק א’

התמודדות בשעת מלחמה, היא מן הקשות ביותר. הדרך המובאת בפרק זה, בנויה בעיקר מהשיחות בהן חיזק רבנו את שומעי לקחו בזמן שהתרגשה על עם ישראל מלחמת המפרץ. אך קודם לכן, יודגש כי הנהגתו של רבנו בענייני ביטחון, אינה מתאימה לכל אדם ולכל שעה. ולכן יש ללמוד מהדברים רק את העיקרון, ובכל מקרה לגופו יש להתייעץ עם גדול בתורה.
 
“מלחמת המפרץ” היתה תקופת מתח וחרדה. חלוקת הארץ לאזורים על פי רמות סיכון, האזעקות, חבישת המסכות, הסיסמאות, החשש הלופת בעת הריצה לחדר האטום, הטילים שנפלו – כל אלו יצרו פחד ודאגה בכל רחבי הארץ.
 
תושבי הארץ היו מתוסכלים ומיואשים, באין יכולת בידם להתמודד מול סכנת הטילים הכימיים שאיים הרודן העיראקי לשלוח לעבר מדינת ישראל. הפחד שיתק חושים.
 
בשיחותיו באותה תקופה, היה רבנו מחזק את לב שומעי לקחו בבטחון בה' יתברך, ומוכיח להם כיצד מדת הבטחון מעניקה כלים להתמודד מול החרדה הקיומית.
 
ממה בעצם מפחדים התושבים? – ניתח רבנו – יראים הם פן ישתלט טירוף על הצורר העירקי, והוא יחליט לשלוח טילים כימיים על ישראל. אך למעשה טעות בידם. לא סדאם הוא זה שמחליט להיות מטורף, אלא יש מי שמחליט זאת בשבילו. יש אבא בשמים שלב מלכים ושרים בידו, והוא מושך בחוטים, וגורם לרודן העיראקי להתנהג בשיגעון. אך בל נשכח כי אותו אב יכול גם ברגע אחד להפוך את מחשבתו. הוא יכול להגות אלף תכניות, ולפתע יביא לו הקב”ה מחשבה אחרת, והכל ישתנה.
 
אם כן, יש לנו למי לפנות ועל מי להישען. במקום להיות מתוסכלים מכך ש'אין מה לעשות', באפשרותנו וביכולתנו לפנות ישר למקבל ההחלטות בעצמו – הקב”ה בעל המלחמות, לדבר עם הכל-יכול המחכה לשוועתנו, ולבקש ממנו לבל יטריף את דעתו של נשיא עיראק. יש לכוון על כך במיוחד בברכת “שובר אויבים ומכניע זדים”. זה הדבר היחיד שבכוחו לעזור. וכפי שראינו בגזרת המן, שלאחר שלשת ימי צום ותפלה, התבטלה הגזרה.
 
שוו נא בנפשכם, מי מטורף יותר, פרעה או סדאם חוסיין? ודאי שפרעה. הוא מקבל עשר מכות נוראות, ואינו לומד לקח. הוא הולך נגד כל העם שלו, עד שאפילו הם טוענים נגדו “הטרם תדע כי אבדה מצרים”, ונראה כי הדברים אינם עושים עליו רושם. בכורות מצרים נלחמים אתו, והוא ממשיך בעקשנותו.
 
כמו היום גם אז, מי שחי באותה תקופה, לבטח לא הבין מדוע מקשיח פרעה לבו כאבן ומתנהג בצורה כה הזויה, אבל כעת יודעים אנו כי ה' הוא זה שהכביד את לבו.
 
ולכן מזכיר לנו ה' כמה וכמה פעמים בתורה “כי אני הכבדתי את לבו”, לבל נתלה את הכבדת הלב בפרעה עצמו. ושם הסיבה לכך היתה “למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים” וגו'.
 
אנשים שאינם חיים באמונה כי הכל מושגח מלמעלה – סיים רבנו – חייהם אומללים! הם חושבים שהעולם נשלט על ידי מטורפים, ולכן אין להם תשובה לטילים, כמו שאין להם תשובה לתופעת המחבלים המתאבדים.
 
בזמן מלחמת המפרץ, תושבים רבים ברחו לאילת או לחו”ל מאימת הטילים שנורו לעבר מרכז הארץ. בהתייחסו לכך, הזכיר רבנו כי טילים אינם נופלים סתם כך באקראי, אלא מגיעים בדיוק לכתובת המזומנת להם מלמעלה. לכל טיל יש כתובת. יש אנשים הבורחים למקום אחר, וחושבים להימלט בכך מן המוות, אך אם הקב”ה רוצה שאדם מסוים יהרג, וכי צריך הוא להורגו דווקא על ידי טיל?! החסרות דרכים אחרות?!
 
אף אנו, ניטול את דבריו המעודדים של רבנו כ'צידה לדרך', כלפי האיום התורן של דורנו, ונחזק את לבנו באמונה אמיתית וביטחון מלא בבורא עולם הכל יכול.
 
חוייה אמונית בחדר האטום
שעת מלחמה, זו הזדמנות יקרה מפז לחוש את הקרבה לה' מהמקום העמוק ביותר בנשמה. אלו מבין הקוראים שעברו את אימי מלחמת המפרץ, זוכרים לבטח שלמרות הפחד והחלחלה שמא בעוד רגע יפגע הטיל בבנין והוא יתנפץ לרסיסים, ועל אף השהיה הלחוצה בחדר האטום, הורגשה חוייה אמונית מוחשית של קרבת אלוקים ממדרגה ראשונה, שקשה למצוא כמותה בעוד הזדמנויות.
 
הרגשה מיוחדת זו ביטא רבנו באותם ימים בפני שומעי לקחו, כשהוא חושף את החויה האישית שהוא עצמו עבר: “בחדר האטום קבלנו בטחון. הרגשנו איך ה' נמצא אתנו. הפנייה לה' היתה מוחשית ביותר. אומַר לכם את האמת, כשהיתה אזעקה, נרעד משהו בלבי, אך לא היתה זו דאגה מתוך יאוש ופחד, אלא דאגה עם בטחון פנימי, דאגה של תקוה ותפלה…”.
 
והבהיר רבנו כי אפשר שזו למעשה המטרה שהביא הקב”ה את המלחמה, שהרי אם הקב”ה אוהב אותנו והצילנו מהטילים, מדוע לא ביטל מלכתחילה את יכולתו של האויב לשגר טילים, וכך היתה נחסכת מאתנו כל הבהלה הגדולה הזאת?! אלא מה, רצה ה' לקרבנו אליו על ידי התפלות שנבעו מעומק הלב, ולכן הביא עלינו נסיון זה. ואכן, יהודים רבים התקרבו והרהרו בתשובה באותן שעות קשות, ואפילו אנשים רחוקים באו ליהודים שומרי תורה ומצוות, ושאלו אותם מה צריך להתפלל כשיש אזעקה.
 
“עמלק של הדור הזה” הוסיף רבנו “הוא נשיא עירק!^[1] כמה שניסו לחסלו, לא עלה בידם, כי ה' משאירו במיוחד כדי שיגרום התעוררות לעם ישראל, שכן בעקבות איומיו חלה התעוררות והתחזקות עצומה!”.
 
“כשהמלחמה הפסיקה, היה לי קצת עצב בלב”, גילה רבנו מצפונות לבו, “רציתי שהיא תסתיים בביאת המשיח על ידי חזרה בתשובה של כל עם ישראל…”.
 
ואכן, עבור רבנו היו ימי המלחמה תקופת מבחן לבדוק עד כמה מדת הבטחון מושרשת בלב. הוא עצמו, לא התפעל כלל מכל הסובב אותו, ומכל המתח שהיה נחלת רבים כידוע.
 
לתלמידו הרה”ג ר' מיכאל דיעי שליט”א, ששאל אם כדאי שישוב אל הוריו בצרפת כדי להתרחק מאימת המלחמה, ענה רבנו תשובה מפתיעה: “אדרבה, תשאר כדי לראות את הנסים מקרוב”…^[2]
 
הזדמנות להוכיח את הבטחון
המצב הבטחוני בימי המלחמה לא הרתיע את רבנו ממסירת השיעורים לרבים, והוא המשיך בהם כרגיל במסירות נפש עצומה.
 
באחד מימי המלחמה, עלתה השאלה בביתו של רבנו, אם לצאת לשיעור ביבנה אם לאו. אך רבנו לא הבין את הספק: “מה זאת אומרת?! לבטל שיעור תורה?! היֹה לא תהיה!”. “אולי אנשים לא יבואו לשיעור, ונמצא שהטרחה תהיה לחנם”, התעוררה שוב דאגה. רבנו, שהבין ללבה של הרבנית, אמר ברוגע: “יכול להיות שלא כולם יבואו, אבל מה עם אלה שכן יבואו?! אל תדאגי, בעזרת ה' יהיה בסדר!”. כשראתה הרבנית את נכונותו של רבנו, הזמינה מונית.
 
מששמע נהג המונית כי יעדו ליבנה, התעניין מתי מתכוון הרב לשוב מן השיעור. לשמע תשובתו של רבנו כי ישוב בשעת לילה מאוחרת, לא הסתיר פליאתו והעיר את תשומת לבו כי בשל המלחמה אין שרות מוניות בשעות הלילה. “אל דאגה!”, השיב רבנו בבטחון מלא, “כמו שבאתי, כך אשוב בעזרת ה'. נוסע אני לדבר מצוה, למסור שיעור תורה. שלוחי מצוה אינם ניזוקים”. נהג המונית משך בכתפיו בתימהון והמשיך בנסיעה בדממה.
 
כשהגיע רבנו למקום השיעור, נוכח כי לא טעה בהערכתו, ורק מספר מצומצם של אנשים הגיעו לשיעור. החל רבנו למסור את השיעור כרגיל, ופתאום בעיצומו של השיעור, כמו להכעיס, ניסרה לפתע יללת האזעקה את קולו הנעים של רבנו.
 
קומץ האנשים שהעז ובא לשיעור, זינק ממקומו בהיסטריה. מאחר והשיעור התקיים במבנה של קרוואן בלתי-מוגן, חששו האנשים ורצו לברוח לכל עבר. אמנם בחסדי ה' לא נפלו עד כה טילים ביבנה, אך מי יודע… הלא אין לסמוך על הנס!
 
אך רבנו הניף ידו, פנה אליהם במבט מרגיע ובחיוכו המאיר אמר בשלווה: “בָּנַי! אנו איננו צריכים לחפש מקלט או לחבוש מסכות. אלוקינו שבשמים, שאנו עושים עתה רצונו, בודאי יגן עלינו… אמנם גם אני קצת מבוהל, אך כאן, במקום זה יש לנו את ההזדמנות להוכיח לה' את כח האמונה והבטחון שלנו. אין זו חכמה לדבר על נסיון, החכמה היא לעמוד בנסיון בזמן המתאים”.
 
כשנרגעו מעט הרוחות, הוסיף רבנו להמטיר עליהם טללי בטחון: “כשאתה נמצא בבית 'מוגן' (עד כמה שניתן לומר) אתה מתנחם בכך, שאולי הבית יגן עליך, אך כאן נמצאים אנו בצריף ללא הגנה וללא מסכות, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. זו ההזדמנות לחוש היטב ביטחון אמיתי וזך, זה הזמן להוכיח את כוח הבטחון והאמונה שלנו. תמיד מדברים על אמונה, על נסיון. הנה זכינו וניתנת לנו האפשרות לעמוד בו, האם דווקא אז נישא רגלינו וננוס?!… הבה נישא עינינו ליושב במרומים ונאמר בכוונה ומעומק הלב את הפרק 'יושב בסתר עליון' שבע פעמים…”.
 
כך דיבר רבנו על לבם דברי חיזוק בשפתיו נוטפות האמונה, עד ששבה הרגיעה אל בית המדרש. האמונה יקדה כאש בעצמותיו ושלהבת נפשו שבערה בקרבת ה', התפרצו בהתלהבות כמו מאליהם מפיו, והציתו גם בשומעים את ניצוץ הבטחון. דבריו היוצאים מלב טהור חדרו ללבם. השיעור המשיך, ורק צפירות הארגעה שנשמעו מאוחר יותר, הסיטו את מחשבותיהם מדברי התורה הנעימים.
 
בתום השיעור, כשהשעון הורה על השעה אחת עשרה בלילה, יצא רבנו את בית הכנסת, והנה מונית חולפת על פניו, אותת לה והיא עצרה.
 
העומדים ליד רבנו התקשו להאמין למראה עיניהם. “מונית? בשעה כזו? בימים כאלו?“. גם רבנו הופתע… מתגובתם של הסובבים אותו. וכי מה מפתיע בכך שאדם המוסר שיעור תורה ומזכה את הרבים, מצליח גם לשוב לביתו?!
 
תורה מגנא ומצלא
אכן, באמצע שיעור תורה, היה רבנו מורה שלא להפסיק כדי ללכת לחדר אטום, אלא היה קורא יחד עם הציבור 'ויהי נועם' ופרק 'יושב בסתר' שבע פעמים, וממשיך הלאה. לבני השיעור הסביר כי שיעור התורה הוא המקום הבטוח ביותר. לא יכול להיות שהפסקת הלימוד תביא להצלה, אולי להיפך. באמת ובתמים, לא הבין הכיצד מבטלים שיעור תורה בגלל חשש לצרה?! אדרבה, דוקא בגלל המצב יש להרבות בשיעורי תורה. עם זאת, סייג ואמר שאם נמצאים בבית כנסת שהמתפללים בו אינם נזהרים בכבודו, יש חס ושלום חילול ה', ולכן במקום כזה יש להיזהר ולברוח משם למקום מוגן.
 
ונתן רמז לכך כי ראשי התיבות בפסוק “טוב י' [ה'] לכל” – הם “טיל”. ושני רמזים בדבר: האחד – תורת ה' טובה לכל דבר, גם לטיל, ויש לבוא לשמוע שיעור תורה גם כשיש סכנה של טיל…
 
בשבוע השלישי למלחמה, נשמעה האזעקה כאשר היו בבית הכנסת באמירת “עלינו לשבח” שלאחר תפלת ערבית. רבנו עמד כדרכו בדבקות, שקוע כולו בתפלה והיה מונה את המלים אט אט כפנינים… משסיים, הביט סביבו וגילה כי הוא נותר לבדו בבית הכנסת. נטל ספר ואמר: “אם אלך עתה לביתי, אבזבז זמני בחדר האטום. מוטב אשב ואלמד, וכך אֶמָּצֵא במקום בטוח ביותר…”.