פרשת חוקת – במחשבה תחילה

מאז ומעולם ישנם בני אדם הנהנים להשתעשע בשוטטות ב”גן המבוכה” (מבוך). זהו גן המשתרע על שטח גדול שבמרכזו ניצב מגדל. הבאים בשערי הגן מהלכים בשביליו הרבים, במטרה להגיע אל המגדל. השגת מטרה זו אינה קלה כלל, כי השבילים נעשו מלכתחילה באופן מטעה. לעתים נדמה לאדם המהלך בשבילי הגן שהנה הוא קרוב למטרה, ובסוף השביל המפותל מוביל אותו למבוי סתום. מכאן גם השם “גן המבוכה”, כי ההולכים בו נבוכים בשביליו.

מי שאחרי כמה וכמה נסיונות צלח את המכשולים והגיע אל מרומי המגדל, רואה לפניו את כל השבילים, ויודע להנחות את ההולכים בהם כיצד להגיע אל המטרה. הרוצה לצאת מן המבוכה, ישכיל לעשות אם ישמע בקול המנחה העומד בראש המגדל.

בספרו “מסילת ישרים” (פרק ג') משתמש הרמח”ל זצ”ל ב'גן המבוכה' כמשל המבאר את דברי חז”ל הנ”ל. העולם הזה הוא מבוך אחד גדול שהיצר סולל בו שבילים רבים המובילים למבואות סתומים ומסבים מפח נפש. מי שעדיין לא הצליח למשול ביצרו, הוא כטועה ונבוך בין השבילים, ואינו יכול להורות לעצמו את הדרך הנכונה.

אולם ישנם אנשים שאחרי קרבות רבות עם היצר הצליחו לכבוש את המטרה והם 'מושלים ביצרם'. עליהם נאמר: 'אין חכם כבעל הנסיון'. הם אלו שיכולים לייעץ מנסיונם העשיר ולהורות לנבוכים את הדרך הישרה, להאיר את נתיבות האמת, ולהזהיר מפני דרכים המובילות לשום מקום.

והם מייעצים שהדרך היחידה לצאת בשלום מהעולם הזה, היא “בואו חשבון!”. סוד השליטה הוא פשוט – לחשוב לפני כל פעולה. לבוא חשבון של 'הפסד מצוה כנגד שכרה'.

אם נערוך חשבונו של עולם, נגלה כי הריוח החולף מהנאות העולם הזה, הינו אפסי לעומת הריוח הנצחי של המצוות שאין קץ לשכרן. מזהירים ה'מושלים' את כל אחד מאתנו: אל תהיה טיפש! אל תלך שולל אחר דברי ההבל של היצר הרע! ערוך חשבונו של עולם, כדרכו של סוחר חכם וממולח, ואמור ליצרך: גם אם יש כאן צד אפשרי של הפסד, אבל מה אני מפסיד? מעט נוחות, מעט כח, זמן או כסף. מה ערך יש להפסדים זעירים אלו לעומת הריוח העצום המצפה לי – שכר מצוה! את הטוב הגנוז בעולם הבא עבור כל מצוה, הרי אין לנו כלים לשער ולתאר…

ובאמת, טעות היא לחשוב ששייך מושג כזה 'הפסד ממצוה'. לא יתכן שאדם יעשה מעשה לכבוד ה', ובגינו יפסיד מפרנסתו ומהמגיע לו. וכן להיפך, לא יתכן לעשות דבר נגד רצונו יתברך, ולהרויח מכך. אין זו אלא הטעיית היצר המנסה למנוע מאתנו קיום מצוות, על ידי מחשבה מוטעית כאילו האדם מפסיד על ידי קיום המצוה.

לפעמים בגין החלטה פזיזה וחסרת מחשבה, אדם מאבד שכר הרבה. למשל, עומד אדם בפני ספק אם לבטל שיעור-תורה כדי להרויח כמה שקלים. במקום לחשוב ולשקול ואפילו לעשות שאלת-חכם, הוא מחליט במחי יד לבטל את השיעור. וזאת מדוע? כי הוא חושב לעצמו: “אם אפסיד את השיעור, מה הפסדתי? אבל כסף, איך אפשר להפסיד… עם הקב”ה – אסתדר כבר…”.

דוגמא נוספת מצויה: פעמים אדם מגיע לאיזה אירוע, והוא אינו יודע מה מצב הכשרות במקום, דוחקים בו 'תאכל, זה בסדר', 'יש מי שמתיר'. תכף לוהט יצרו ולוחש באזנו: “אל תהיה קיצוני, יש על מה לסמוך, לא צריך לברר יותר מדי…”. במקום זאת, על האדם לעצור ולקחת בחשבון את ההפסד הנצחי, וכי בשביל הנאה חולפת שוה בעיניו לטמטם ראשו במאכלות אסורות?!…

כאשר מגיע הדבר לענייני העולם הזה, פתאום מובן לנו מאוד מדוע יש לערוך חשבון לפני כל פעולה. ראיתם פעם אדם שרוכש קרקע רק מכיון ששמע שמיליארדר פלוני רכש אותה לפניו? ודאי שלא! הוא לא ינוח ולא ישקוט, יבדוק שבע פעמים, ישאל בעצת כל יועץ בגרוש, ובלבד שלא יפול בפח וישים כספו על קרן הצבי. כך גם אדם שצריך לעבור ניתוח ל”א, הוא בודק ומתייעץ אצל כל מבין, באיזה בית חולים כדאי לו לעבור את הניתוח, ואיזה מנתח כדאי לו לבחור. אם כך בצרכי העולם הזה – מדוע במצוות ופעמים גם באיסורי כרת, משום מה לא עורכים חשבון של הפסד מול רווח?!

כאשר מחשבים חשבונו של עולם, אין באים לידי עבירה, כמו ששנינו במסכת אבות (ב' משנה א'): “הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”. אילו היו בני האדם יודעים עד כמה מקפידים בשמים על כל פרט ופרט שהם עושים, ומצלמים כל אחד רגע רגע כמו במעגל סגור, אם רק היו שמים אל לבם דברים אלה, מי היה מעז לחטוא, מי היה מזלזל ומי היה מקל ראש? והאמת היא, שיודעים, אלא ששגרת החיים משכיחה זאת מאיתנו. ואת זה, תפקידו של החשבון-נפש להזכיר לנו.

על ידי שנבוא חשבון, יקויים בנו המשך דברי חז”ל: “תיבנה ותיכונן” – אם אתה עושה כן, תיבנה בעולם הזה ותיכונן לעולם הבא. כך נבנה חיי אושר אמיתיים בעולם הזה ובעולם הבא.

בספרו “מגדולי ישראל” ח”ב (במאמר על רבי רחמים מאזוז זצ”ל), כותב מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א כי ככל שאדם חושב ומתבונן יותר לפני המעשה ואינו פועל בפזיזות, כך המעשה מצליח יותר. ורמז זאת בפסוק “מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך” (תהלים צב, ו), “שהמחשבה היא יסוד המעשה, וככל שהיסוד עמוק יותר הבנין גדול וגבוה יותר”. והביא שם דברי רבנו בחיי (ריש פרשת בא) על פסוק “אשרי אדם מפחד תמיד”, שפירש שהוא מפחד תמיד בכל פעולותיו ומחשב בהן ומתבונן תכליתם בנזקם ותועלתם טרם שיפעלם. ע”ש.

דבר מעניין כותב בענין זה הגאון רבי עזרא דנגור זצ”ל (רבה של בגדאד) בספרו “עדי זהב”, שהסיבה שהעולם לא נברא מתחילה בתכלית השלימות, רק נשלם לאט לאט בששה ימים, לפי שרצה ה' ללמד לאדם דעת לבל ימהר במעשיו, אלא יהיה מתון וינהג בישוב הדעת.

כשבא הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ”ל לייסד את ישיבת וולוז'ין המעטירה, ניגש לרבו הגאון רבי אליהו מוילנא זצ”ל בהתלהבות והתפעלות יתירה, ואמר לו: “רבי, ברצוני לפתוח ישיבה! ללא ספק יש בכך צורך גדול!”.

אלא שהגאון הפתיע אותו באומרו: “אל תפתח ישיבה! המשך ללמוד כדרכך עד כה!”. התפלא רבי חיים, אך כמובן פקודת רבו שמרה רוחו.

לאחר מספר חודשים, שוב בא רבי חיים להציע את פתיחת הישיבה לפני רבו. הפעם הוא הציע את הדברים בשיקול דעת ובמתינות ללא התלהבות יתירה, כשהוא מציג צדדים מחייבים וצדדים שוללים.

הפעם הסכים הגאון מיד.

תמה רבי חיים לפשר השינוי בהוראה. הסביר לו הגאון: “בפעם הראשונה, באת בבהילות ובהתלהבות, וכשאדם עושה דבר מתוך להיטות, אפילו הוא דבר טוב, יש לחשוד שמא מעורבת בזה ידו של היצר הרע שנותן גם הוא את המרץ. אבל כעת שנגשת לענין בכובד ראש, ההצלחה מובטחת לך”.