הרב המגיה| והוא יגיה – חלק ב’

 
דאגה חמה
דאגתו הרבה של רבי כלפון לנכדו לא היתה רוחנית גרידא, אלא גם בפן הגשמי השגיח שיהא לו די צורכו. סיפר רבנו כי בילדותו חלה, וצוה הרופא שישקוהו מדי כמה שעות משקה חם להבריא גופו, ומאחר והיה זה בערב שבת צוה רבי כלפון לבני ביתו להכין תרמוס עם מים חמים כדי שיוכלו להשקותו בשבת. בני הבית ענוהו כי התרמוס התקלקל ואינו שומר חום, ומה גם שהוא חסר פקק. השעה, מאוחרת היתה מכדי לחפש תרמוס טוב, אך רבי כלפון לא אמר נואש, בריאות נכדו היקר היתה חשובה לו, והוא יצא אל החצר, נטל ענף דקל עב המצוי לרוב בג'רבא, והחל לנסרו בעזרת סכין מטבח עד שהתאימו כפקק לתרמוס. וראה זה פלא, התה שהושם בערב שבת בתרמוס מקולקל זה בעל הפקק המאולתר, נתגלה לפתע כשומר חום מצוין, ובמשך כל השבת שתה רבנו תה חם בזכות סבו. תרמוס זה המשיך לשמש את בני הבית עוד מספר שנים ללא תקלות.

על אהבת התורה שהיתה טבועה בו מילדותו, סיפר פעם רבנו לתלמידו רבי יוסף כהן הנ”ל שבהיותו כבן י”ג-י”ד היה שובת בביתם הגאון הגדול הראב”ד רבי מרדכי אמייס הכהן זצ”ל (לימים ראש הרבנים בתונס) בן דודו של של רבי כלפון, ובסעודת שחרית היו הרבנים מאריכים בד”ת כארבע שעות (!) בערך בסוגיות עמוקות בש”ס ברמב”ם ובש”ע בריתחא דאורייתא. וכשנשאל רבנו, מה היה עושה אז בזמן הויכוח והפלפולים העיוניים האלו? השיב בפשטות: ישבתי והקשבתי לכל המהלך. אמנם לא הבנתי הכל, אבל היה זה תענוג גדול!

עם כזו אהבת תורה מילדות שספג רבנו, עלה ונתעלה כל העת עד שהגיע לגיל ח”י, ואז פנה זקנו הגדול אליו ואמר לו: “ראה בני, הנה מלאת כרסך ש”ס ופוסקים, ועתה הגיע הזמן לקיים דברי חכמים שאמרו: “יפה תלמוד תורה [דבר ראשון] עם דרך ארץ” [=מלאכה שילמד אח”כ ויעסוק בהן בד בבד], וכן “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים”, הבה ותלמד כחצי יום מלאכת הצורפות שהיא אמנות נקיה וקלה, ובחצי היום השני תעסוק בתורה, כך שעד שנה הבאה תוכל לישא אשה וליהנות מיגיע כפיך”. ואכן הכניסו ללמוד אצל החה”ש הרה”ג ר' מעתוק עתוגי הכהן זצ”ל[1], אך לא עלה בידו ללמוד אמנות זו ופנה לעסוק במסחר זהב וכסף בחצי היום. רבנו מזכיר לטובה את רבי עתוגי הנ”ל שאמר לו בראשית דרכו במסחר: “אם הנך זקוק להלוואה, אתן לך בשמחה! להחזיר?! כשיהיה לך!”. רבנו מצא את פרנסתו במסחר ונעשה מומחה גדול בזהב ואיכותו.

בעת מסחרו, הסתכן רבנו מספר פעמים עם חוקי הממשל, אם בענייני המכס או בהחזקת זהב לא חוקי, אך בכל פעם שחפשו אצלו ארע לו נס, פעם “בדיוק” באותו מקום לא חפשו ופעם חפשו אצל האנשים שלפניו ואחריו, ועליו משום מה דלגו. ויתרה מזו, באחת הפעמים, בא פקיד מהמכס וראה בחנותו חתיכות זהב ובדק אותם ומצא שאכן הינם חתומים בחותמת המכס, לאחר מכן הרים מספר תכשיטים ששבו מתיקון כל שהוא והם לא היו חתומים, לבו של רבנו החסיר פעימה אך תכף ומיד התעשת ונדר בלבו סכום מסוים לקופת רמב”ה. והנה הפקיד הפך התכשיט אנה ואנה והחזיר התכשיט כאילו מצא בו חותמת. ויהי לפלא.

בתוך שנתו העשרים, נשא רבנו לאשה את אשתו הרבנית מרת מְזָלַה בת דוֹד אביו ר' שמעון (אחיו של רבי כלפון) ודודתו פלילה (בתו של רבי כלפון) ע”ה (שבחיה ומעלותיה כתב רבנו בריש ספרו שו”ת מעשה נסים חלק ה'). בד בבד חוץ ממסחרו בבוקר היה יוצא אחה”צ לבחון את התלמידים שלמדו בכיתות הגבוהות אצל הרבנים הגאונים רבי חויתה ביתאן ורבי מערבי הכהן ורבי חיים מאדאר זצ”ל ועוד. מספר אחד מהבחורים שלמד אז, שרבנו היה נכנס למבחן בלי הכנה מוקדמת, ועד מהרה צלל לעומק הסוגיא ומקשה ומתרץ להם מדברי התוס' ומהרש”א כאילו היה עמהם במהלך הימים האחרונים, ועיין בסוגיא קודם. וחוץ מזה היה רבנו מעורה כמעט בכל ענייני הקהילה אם ב”כומיתי” (ועד הקהילה), וגם בחברת “אור תורה” (עזרה לבחורים הלומדים), ובחברת “ביקור חולים”, וחברת “הצנועים” (עזרה לנזקקים צנועים) ועוד ועוד, חוץ מכל זה היה לרבנו שיעור קבוע לת”ח בגפ”ת כל מוצ”ש בעליית ר' יצחק חורי שם היו מתרכזים טובי המעיינים וכל אחד בתורו קורא את השיעור ומסביר (כנהוג) ורבנו מעיר, מאיר ומדריכם בדרך ישרה לחדור לעומק העיון והפשט. מי שלא הכין עצמו לפני כן, לא היה מוצא ידיו ורגליו מעומק השעור. ועל שעור זה נסוב סיפורנו הניצב בראש המאמר.

רעיון מעניין עלה בדעת רבנו כאשר ראה שהיו מספר עשירים שלא היו קונים צורכי ביתם מרוב קמצנותם, והתלבט כיצד לעזור לבני הבית שנתקיים בהם “ויהיו עניים בני ביתך”… ורבנו החליט למכור להם מצרכי מזון בזול כדי שיואילו בטובם לקנות.

מעשה נוסף נשתמר מאותה תקופה: שנה אחת ביקשו השוחטים תוספת על שכרם מוועדת הכומיתי, אך לאור המצב הקשה של הקהילה, לא אישרו להם את העלאת השכר, והנה באחד הימים שחטו עגל שנתעוררה בו שאלה, וראש השוחטים הודיע כי לא יעיין בדין עד שלא יוסיפו במשכורתם! רבנו שהיה מחברי הועדה, לא נבהל, הלך לביתו עיין בפוסקים וכתב תשובה ובה הוכיח שהעגל כשר בלי פקפוק, והודיע שכל הרוצה יכול לבוא לקנות ממנו. ראש השוחטים ערך אף הוא תשובה ובה הסיק שהעגל טרף, ושלח תשובתו לראש הרבנים בתונס הגאון רבי מרדכי אמייס הכהן זצ”ל, ובשולי התשובה הביע ג”כ את תלונתו היאך רבנו שעם היותו ת”ח רשום אינו בקי בהלכות טרפות, וא”כ אינו רשאי להביע דעה בענין וכ”ש שהוא הרגיל בהלכות אלו העלה לאיסור ורבנו מעלה להתיר? כשרבנו שמע על כך שלח גם הוא את תשובתו אל הגאון הנ”ל שיכריע ביניהם לאיסור. עד מהרה הגיעה התשובה לג'רבא כי הצדק עם רבי נסים! יאכלו ענוים וישבעו!
שני דברים משתקפים ממעשה זה, האחד הוא עמידתו של רבנו לימין הקהל שלא יעלו המחירים, והשני מצביע על גדולתו התורנית, שבכל נושא היה מעיין ומכריע ואינו חושש שאינו מונח בענין, ועל אף טרדותיו עם הציבור מצא פנאי לעיין בנושא ולפסוק כפי שהדין נותן. והמעניין הוא, שאע”פ שרגיל היה רבנו לספר רבות על תולדות חייו כידוע, על מעשה זה נמנע מלספר, והקול נשמע מפי בן דודו הגאון רבי שלום הכהן שליט”א.

רבנו היה ש”ץ ודרשן בביהכ”נ הכהנים (היכן שהתפלל מרן זקנו רבי כלפון והיכן שלמד ג”כ אצל מוה”ר ר' דידו כהן זצ”ל), והיה ג”כ מבין הרבנים הקבועים שדרשו בדרשה המרכזית בשבת אחינו (שבת מברכין) לפני כל בני העיר, ותורו היה בשבת שקודם ר”ח טבת. ועם היות רבנו דמות כה מרכזית בקהילה אם מבחינת החסד ואם מבחינת המבחנים והשעורים לרבים ואף הגהת ספרים ישנים גם חדשים, לא נטל פרוטה מהקהל ואף לא הסכים להתמנות בשום משרה תורנית כדיין או רב ראשי. אמון היה על דברי זקנו שהיה משנן דברי המשנה: “אהב את המלאכה ושנא את הרבנות”. ותמיד נהנה מיגיע כפיו.