Menu

שאלה • סיפור • תשובה | דרשה קצרה לשבת פרשת משפטים

בפרשת השבוע קוראים אנו על דין גנב שגנב שור או שה שמתחייב בארבעה וחמשה, והסיבה שהגנב משלם ארבעה או חמשה תלויה באם גנב שור או שה, שור משלם חמשה על שה משלם ארבעה, למה? הגמרא אומרת צא ולמד כמה חשוב כבודו של אדם, כשגנב שה הרי היה צריך להרים אותו על בידיו ואילו כשגנב שור יכל לרכב עליו, כשגנב את השה הוא התבייש, ואילו כשגנב את השור לא התבייש ועל פי זה מגיע החשבון כשהתבייש משלם רק ארבעה ואילו כשלא התבייש משלם חמשה.
וכל אחד יזעק הלא מדובר בגנב, איך יתכן שנחשבן לו אם התבייש או לא, וזה בדיוק ההבדל בינינו לבין דיני שמים, השם מחשב לכל יהודי באשר הוא את דינו בנפרד גם בושה של גנב היא בושה ועל זה יורד לו בתשלומיו.
ואם ה’ יתברך מחשבן לגנב פושע על פי בושתו כל שכן וקל וחומר שאנחנו צריכים לשמור ולא לבייש שום יהודי בכל מצב ובכל עת, כשהגמרא למדה מהמעשה של תמר ויהודה כי “נוח לו לאדם שיפול לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים” אין זה בגדר הלצה או המלצה אלא בגדר של הלכה.
הלכה של ממש? כן! מר עוקבא החליט לעזור לעני אחד במתן בסתר, היה הולך הוא ואשתו ל”טיול בערב” והיו הולכים מניחים מאחורי דלתם של העניים מטבעות למען יהיה להם מה לאכול, עני אחד שבכל יום ראה מחוץ לפתח ביתו כמה מטבעות החליט לבדוק הענין ולגלות מי הוא זה ואי זה הוא שעושה איתו חסד בכל יום, כמובן שלא עלה בדעתו שגדול הדור מר עוקבא הוא זה אשר שם ידו בכיסו ונותן לו בכל יום לחם לפיו, מה עשה העני? המתין בערב סמוך לדלת וחיכה לרגע שישמע קולות של מטבעות מונחים על הרצפה, מר עוקבא ואשתו מגיעים הם כלל לא יודעים שהעני מחכים להם, וכמו בכל ערב מניחים שם את המטבעות, ברגע ששמע העני את קול המטבעות פתח את הדלת, מר עוקבא ואשתו שמעו את הדלת נפתחת ונמלטו על נפשם, למה? פשוט מאוד כדי שאותו עני לא יתבייש, אבל העני החליט שהוא לא מוותר והחל לרדוף אחרי שתי הדמויות הנמלטות, הוא רץ והם רצים, הם רצים שלא יראה אותם והוא רץ כדי לראות מי הם, הם נמלטים לתוך סמטה קטנה ורואים שהוא מתקרב אליהם, ואז בפשטות כה גדולה הם רואים תנור בוער באחד החצרות והם פשוט קופצים פנימה לתוך האש, רגליו של מר עוקבא נשרפות והוא ניצל בנס ולא עולה בסערה השמיימה, העיקר דבר אחד שלא יתבייש אותו עני.
מר עוקבא לא לקח את יפיל עצמו לכבשן האש בתור המלצה חומרה או גוזמא אלא כהלכה למעשה ממש וככה הוא עשה.  
הערוך לנר הכריע על פי הדין הזה בסיפור מעניים שהיה בזמנו שני חיילים יהודים שהיו צריכים לשמור משמרת הגיע האחד והנה העמדה ריקה, בירר איפה חברו וראה אותו לכוד במלכודת ששמו לו, הוציאו מהמלכודת אך כל בגדיו נקרעו ביקש החבר שילך למחנה ויביא לו בגדים, הלך חברו להביא לו בגדים ובדיוק בזמן זה עשו ביקורת על העמדה וראו כי החייל לא נמצא, הלכו ובדקו ומצאו אותו במחנה לוקח בגדים, על מי נטשת העמדה?! איך העזת לעזוב אותה?! לפני הדיון בעניינו לקראת גזר דין מוות שלח החייל שאלה האם מותר לו להטיל הדחן על חברו השני, הערוך לנר השיב שאסור, והטעם לא מפני שיהרגו את חברו, לא בגלל הצלה כלשהי אלא בגלל שמוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו, אם יספר את הסיפור האמיתי חברו יתבייש, וזה אסור!
כמה עלינו ללמוד לשמור על כבוד הזולת בכל מצב, עד כדי הפסד ונזק עצמי והעיקר שהשני חס ושלום לא יתבייש.

תשובההעברההוספת תגובה
לעוד מאמרים של נח בן צבי
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נח בן צבי

0
0
12

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן