בואו נשנה את המצב שלנו!!!

תהיתי בליבי, למה עיקר הדגש בימים אלו הוא על צער החורבן, מדוע החובה היא לצום ולקונן בקול בוכים ובשברון לבב, לשבת על הקרקע, מילא אם זו היתה הרגשתנו האמיתית, אבל לחייב אותנו להשתדל לבכות? לכאורה היה עדיף לחייב את כולם לאכול ביום זה ארוחה מלאה, ולהתחיל לעשות משהו מעשי בעניין בניין המקדש? בואו נשנה את המצב!
 
למעשה זו השאלה הצפונה בתוך ליבם של בני ישראל בפרשתנו, לאחר חטא המרגלים שארע כידוע בט' באב, והוא בשורש שורשים עניינו של חורבן בית המקדש, לאחר שעם ישראל מקבל את הודעת גזר הדין הידוע שדומה לגלות! הוא איננו שותק, וכך הכתוב אומר: “ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' [הכרה בטעות], אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר ציוונו ה' אלוקינו [שינוי מעשה], ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו… כי אינני בקרבכם… ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה, ויצא האמורי היושב בהר ההוא וירדפו אתכם…ויכו אתכם..עד חרמה”!
 
למה קרה הכישלון הזה? מה רע בהסקת המסקנות המהירה של עם ישראל? למה נדחתה החזרה בתשובה שלהם? שלא היתה בדיבורים בלבד אלא גם במעשים?
 
והתשובה נמצאת בעולם הרגש, זה שקצת קשה להבעה, ובטח שקשה שבעתיים לבארו במילים כתובות, אבל בכל זאת…. נער היכה את אחיו בתיגרה אלימה עד זוב דם, לא עזבו עד שהוציאו בשן ועין, והלה הובהל לבית החולים עם שברים בכל גופו וכשהאח המכה מגיע הביתה, אומרת לו אימו לא תקבל כסף/אוטו/ארטיק… אם תשובתו תהיה חדה ומהירה, וואי, אני נורא מצטער הנה אני הולך לבית מרקחת להביא לו יוד, והגבס על חשבוני, ואל תדאגי אני כבר איישר לו את היד שעיקמתי לו… רק איפה המפתחות של האוטו…ומה עם הכסף… והארטיק, אני הולך לקחת אותם… הרי שלפנינו, פסיכופט, סוציומט, מפלצת אדם בהתגלמותה!!! [אם לא היה לו שכל לענות היה עדיף].
 
הוא מרוכז בעצמו בצורה איומה, הוא לא רואה אף אחד, ואנא תהיו ריאלים אל תחשדו בו לרגע שעברה לו מחשבה אחת בראש על אח שלו, מיודענו לא הפך לאחות רחמניה!
 
הוא פשוט רוצה את האוטו… והראיה שהוא לא הפנים את הבעיה, שאם למרות “צערו הכנה” אימו תאמר לו בכל זאת: לא!!! הוא ירביץ גם לה, וינסה לקחת את המפתחות לבד! וזה מעשה המרגלים בהתגלמותו, כל העונש הלא נועד לשנות את גישת האדם, ששקוע בעצמו, אם הוא רואה בזה ענין טכני בלבד, בגלל שתפסו אותו הוא קיבל מאסר, אם הוא איננו מצטער באמת.. הרי שאין כאן כלום! פשוט כלום!!!
 
ישנו סיפור חסידי ידוע: החסידים התכנסו לשולחנו של המגיד, והמתינו בדריכות, והמגיד ספון בחדרו, מתמהמה ואינו יוצא. כעבור שעה ארוכה יצא, ומצא לנכון להצטדק: היה לו אורח נכבד, הוא זכה להתגלות המלך המשיח, שגילה לו שכל התיקונים כבר תוקנו, הגלות מילאה כבר את ייעודה, רוב הנשמות הזדככו בגילגוליהן, נשארו מתי מספר שעדיין לא באו על תיקונן, ובא להתיעץ, האם להתעלם מהן ולבוא, או להמתין עד שיתוקנו, ובינתיים עלולים אחרים לקלקל, ומי יודע לכמה זמן תדחה הגאולה…? נדרכו השומעים: ומה השבתם? ענה המגיד: “אמרתי לו, שאין לוותר על אף נשמה! כל יהודי עולם מלא הוא, והרינו מוכנים ומזומנים להמשיך ולסבול עול הגלות, ובלבד שכל היהודים יתוקנו”. נזדעק אחד השומעים: “למה רבי?! שיבוא ומיד!” לחש לו המגיד “הס”, “אתה הוא מאותם שעדיין לא תוקנו…”
 
שאלה אותי אשתי: כיצד זה שדווקא הזועק מרה הוא מאלו שלא תוקנו?
 
והתשובה…הוא אינו זועק על צער השכינה או על החורבן הוא זועק על עצמו… נמאס לו לסבול ולא אכפת לו מאחיו שיכרת ויאבד, הוא שקוע בעצמו וממילא לוקה בשנאת חינם, זה אותו אחד שבעטיו נגרם החורבן, אותה מפלצת בשינוי אדרת, הוא לא שינה בפנים כלום.
 
אז בואו נשתדל לבקוע את הלב, וקצת לבכות באמת מבפנים על צער השכינה, על מה שציערנו לבורא עולם, קצת לבכות על האחר… קצת לשנות גישה מבפנים, כי הכל אבל הכל תלוי רק בבכי אמיתי פנימי, שמעיד על שינוי מהותי, אז בואו נשנה את המצב שלנו!!!