הלכה יומית (שלישי) – ההנהגה בשאלת תלמיד לרב

הרמב”ם (פ”ד מהל’ תלמוד תורה ה”ו-ח’): אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתיישב דעתו עליו – יש אנשים שעושים בכוונה, שואלים את הרב “פתאום”. פעם אחת הרב עובדיה ע”ה ביום פורים, אחרי ששתה ונח מעט, אמרו לו: מה דעתך על חב”ד? וכל מה שיש לו בלב על חב”ד – שפך הכל. ולמחרת הביאו את הדברים שלו ב”יתד”. והכניסו לי בתא הדואר, “תראה מה שהוא אומר”. אבל אחרי שלושה-ארבעה חודשים, חזר בו. לא לוקחים את הרב בלחץ: “מה אתה אומר”? לא עושים ככה. פעם גם שאלו אותו: מה אתה אומר, לעלם “ולעלמי” עלמיא או לעלם “לעלמי” עלמיא? אמר להם: יש מחלוקת בזה. אמרו לו: עכשיו תגיד לנו מה הדין. איזו חוצפה, איזה שגעון.

ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתיישב וינוח – אם הוא בדרך הוא מבולבל כולו, לכן עד שישב.

ואין שואלין שנים כאחד – אם שני תלמידים שואלים ביחד, מה יעשה? גורל?!

ואין שואלין את הרב מענין אחר, אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו, שלא יתבייש – זה גמרא בשבת (דף ד’ ע”ב) רבי חייא אומר לרב: אמרתי לך כאשר רבי עוסק במסכת אחת אל תשאל אותו במסכת אחרת, “השתא מיהא שפיר אמר לך”, עכשיו הוא ענה לך יפה ב”ה.

אבל הרב יכול לכתחילה לעשות כך. ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן – מצאנו שרבה היה אומר דבר לא נכון לפני אביי תלמידו, ואמר לו אביי, והוא אומר לו: למדנו שמי שאומר כך וכך משתקין אותו. מה היה שם? החזן אמר “על קן ציפור יגיעו רחמיך”, ורבה אמר: כמה חזן הזה יודע לרצות כביכול את הקב”ה. אביי אמר לו: הרי כתוב במשנה “משתקין אותו”? שכחת את המשנה הזאת? והגמרא אומרת “ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי”. וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים – ישאל אותם שאלה אחרי שנה-שנתיים, לראות מה הם זוכרים.

פעם הרב שלנו ז”ל בא באמצע שיעור של העברית של אליהו בחבוט, שהיה מורה לעברית (והיה מבוגר), ולפני כן שאל אותנו המורה: מה שורש של הפועל “הביט”? התחלנו לומר שטויות… אחד אמר “בוט”, אחד אמר “הבוט”. אני אמרתי הבוט. אמר לנו: לא נכון, לא נכון. פתאום נכנס רבי יצחק בוחניך ע”ה, והוא שאל אותו: מה השורש של הביט? ענה לו מיד: “נבוט”. אמר לנו המורה: אתם רואים? הוא זוכר מה שלימדתי אותו לפני עשרים שנה…

אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד – כשאדם עומד, לא ישאלו אותו. אדם רוצה לענות? קודם כל “נשב”.

ולא מגבוה ולא מרחוק – היה לנו חכם אחד טריפוליטני, שבא בשיעור מוצאי שבת, יושב רחוק רחוק וזורק שאלות. שכחתי את ההלכה הזאת, הייתי אומר לו: “תשב כאן, בוא הנה, בוא הנה”. ולא מאחורי הזקנים.

ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו – זה אמרנו למעלה. ואין שואלין אלא מיראה – בכבוד ובפחד. אחד שאל אותי שאלה, ואמרתי לו: כתוב ביחוה דעת. אמר לי: “אתה קורא ביחוה דעת, אני קורא ביביע אומר”. אז למה שאלת? חמור חמורתיים. אני אמרתי: הלימוד הזה אני לא יודע, כתוב ביחוה דעת. והוא אומר: “אתה לומד יחוה דעת – אני לומד יביע אומר”. אשריך, אשרי חלקיך, אשרי יולדתך, ואשרי החינוך שלך.

ולא ישאל בענין יותר משלוש הלכות – שלא להכביד. שנים ששאלו, שאל אחד כענין ואחד שלא כענין, עונה כענין. מעשה ואינו מעשה – הלכה למעשה. נזקקין למעשה. הלכה ומדרש, נזקקין להלכה. מדרש ואגדה, נזקקין למדרש. אגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר. קל וחומר וגזרה שוה, נזקקין לקל וחומר. זו פעם יחידה בכל הרמב”ם כולו שמזכיר “גזרה שוה”, כי הרמב”ם כתב ספר שכל אחד יבין בו, ואם יבואו קראים מטומטמים וישאלו: מה זה “גזרה שוה”? מה הגזרות האלה?… לכן פעם אחת הזכיר דרך אגב.

היו השואלין שנים אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקין לחכם – חכם זה כבוד יותר. תלמיד ועם הארץ, נזקקין לתלמיד. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות, או בשתי תשובות, או בשתי שאלות שני מעשים – הרשות ביד המתרגם מעתה – המתרגם יכול להעדיף אחד על השני. אמנם למעלה אמרנו שאין שואלים ביחד, אבל אם שאלו ביחד מה עושים? המתרגם יחליט שפלוני מכובד יותר ויענה לו.

לקבלת ההלכה מדי יום בוואצאפ 👉