ביטוי האותיות

עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.

ה”א ראשונה בפתח. וא”ו ראשונה בחולם ודגש חזק והוא”ו השניה היא רק בניקוד חולם. HAWOT

הערה זו מהזוהר כתבה מרן הגרע”י ביביע אומר (ח”ו סי’ יא בתחילת אות ג’) וציין אליה גם מרן ראש הישיבה ר’ מאיר מאזוז זצוק”ל הכ”מ בספרו קובץ מאמרים (ח”ב עמ’ רסז ע”ש). ולכן דעתם שמבטא ג’ רפויה דומה לרי”ש המקובלת כיום (משא”כ רי”ש שהיא בזעזוע הלשון בחיך ובשיניים) ומבטא ג’ דגושה (דגש קל) כמו הגימ”ל המקובלת כיום.

הרב אהרן מיימון

לא הבנתי מה זה “דרשו של הרב מוצפי”. עכ”פ בסידור שלו ראיתי שיש געיא מתחת הב’ דהיינו מלרע.

אולם כבר ביארנו בתשובות הקודמות שהנכון הוא מלעיל. והטענה שכתבתם שלא שייך כללים במה שלא כתוב בתורה,

אינה מסתברת כלל, ודאי שהכללים קיימים בלשון הקודש, וכשמדברים עם הקב”ה צריכים להקפיד בהם.

כ-A עיין מנחת שי קהלת י”ב י”א.

בפשטות כן.

בדוגמא בלטשאצר על כרחנו ששני השוואים נחים, כי כאשר עושים את השוא השני נע (כמו תשמרו) הוא נסמך על ההברה שאחריו, וכאן בהברה שאחריו אין הטעמה. וכמדומה שבלשון הקדש אין מילה כיוצא בה שיש שני שוואים באמצע מילה ואין הטעמה בהברה שאחריו.