בחפשי התייחסות לשאלה שנזכרה כאן ולכלל שכתב הרב אמיר שכשהמילה השניה ג"כ בטעם משרת, אז לא יהיה נסוג אחור, מצאתי ספר שנקרא "דרכי הנסיגה" מהרב יוסף בן ציון המכונה ווינקאהפ (או ווינקופ) זצ"ל (עמוד 2) שכתב את הכלל של "נסוג אחור" והחל מונה לו מבטלים. ובמבטל ג' כתב הכלל הנזכר כאן שכאשר המילה הב' ג"כ בטעם משרת לא יסוג אחור וזה לשונו: "ולכאורה נראה הכלל הזה אמת, כי רבים הפסוקים אשר נמצאו בהם שני משרתים קרובים זה לזה ועמדו על עמדם, אך אנחנו חיפשנו בכל הכ"ד ספרים ומצאנו שארבעים וששה פעמים שב הטעם אחור בתנאי זה, ובודאי שאין לחשוב מספר גדול כזה ליוצאים מן הכלל. ולצאת ידי חובתי אזכיר עשרה מהם, כי קצרה היריעה מהזכירם כלם. והם וכו' ולכן הכלל הזה אשר מקורו בדברי הרז"ה אין לו יסוד כלל. עד כאן.
וראו מה כתב עוד בעמודים 6-7 דבר מחודש (כמדומני) שלא הטעמים לבד קובעים פיסוק בענין כי גם משמעות הענין תגרום פירוד הענין אף אם הטעם אינו מורה עליו (תמצות שלי).
ובעמוד 8 כתב הכלל שדין נסוג אחור לא ימצא בטעם מפסיק. וכתב על תלשה קטנה (שהיא טעם משרת) כך: "ולי נראה שבנדון זה התלישא קטנה יש לו דין  טעם מפסיק, כדרך שכתב בן זאב (מי הוא בן זאב?) בתל"ע (?) שי' שפ"ו וזה לשונו: דע כי מספר הטעמים וכו' ויוצא מהם תלישא קטנה, אף שהוא במספר המשרתים לענין בג"ד כפ"ת דאחר יהו"א (ואפשר שגם בזה אינו מוסכם שהוא משרת ועיין בחילופים שבין כ"א (?) וב"נ (?) תמצאנה במקראות גדולות דפוסים שונים. הערה מתחתית העמוד שם וכנראה היא מהמחבר) יחשב אף הוא למפסיק מה, כמו שיתבאר לך במה שיבוא עכ"ל (בן זאב), כן נראה לי שיש לו דין טעם מפסיק בנדון דידן, ולכן לא ימצא בתנ"ך שהושג תלישא קטנה אחור בשביל קרבת הטעם הסמוך לו, בכל אשר ימצא עמד הטעם במקומו וכו'. ונראה וכו' שתל"ק אשר הוא קרוב למפסיק גם בדינים אחרים נחשב בזה לגמרי כטמ"פ ולכן "ויאמרו לו" (שופטים יח (כצ"ל) יט ואסתר ו' יג) עמד הטעם "ויאמרו" מלרע, מה שאין כן בכל שאר מקומות שבתנ"ך שהוא (ר"ל תיבת "ויאמרו") מלעיל  אם סמוך אל מלת "לו" (ולכן גם בש"ב כ"א ד' הדין עם הספרים שבהם "ויאמרו" מלעיל (ר"ל כיוון שהוא בטעם "דרגא" ולא בתל"ק) כי הוא ממש כמו במ"א ב' (ששם גם דרגא ומלעיל) וכן הוא במנחת שי וכו' (מביא עוד ראיות). עד כאן לשונו.
והוא ממשיך שם בעוד עניינים מחודשים בעקבות דרכו שהעניין גם קובע עיין שם, וממשיך עם כללו המחודש לומר שאף באזלא גריש (הוא אומר קדמא אבל נ"ל כוונתו אזלא כי מביא דוגמאות עם אזלא גריש וקורא לאזלא קדמא ולגריש אזלא) פעמים שהאזלא דינה כקדמא ומפסיקא ומביא רעיות שמצד העניין אין שום חיבור בין המילה באזלא למילה בגריש. ע"ש. ומי יגלה לנו הסוד הזה איך ישמש טעם אחד בדרכים שונים כאלה הסותרים זה את זה, הלוא הוא אחד מהנסתרות של בעל הטעמים וכו' וא"כ הקדמא (נראה שר"ל "אזלא" וכאמור) פעם הוא כמו טמ"פ ופעם כמו משרת, או אפשר שהוא טעם שאינו לא מפסיק ולא משרת אבל עומד הוא בינהם, ולכן אין לתמוה שהקדמא (ר"ל האזלא באזלא גריש) לא שב אחור אם יסמוך לו אזלא (ר"ל גריש באזלא גריש, כמו ביקוו המים בבראשית א' ט'- דוגמא שהוא הביא לעיל).