לא צוין מקור הדברים בספר ויקרא אברהם וגם אם זה נכון מקמו של הרב ויקרא אברהם לא מחיייב שכך המנהג בכל העולם, ובפרט נגד מרן שקבלנו הוראתיו, ובפרט בא”י אתריה דמרן

 דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

על כן  שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.

וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).

מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.

לדעת המג”א סי’ קס”ח ס”ק מ”א אם קובע סעודה מברך בהמ”ז אף במזונות שאין להם צורת פת. ע”ש.

אין צורך להמתין עד השחרור, כיון שהתחייב עכשיו יכול לברך.

הדברים נכונים שאומרים בלשון הווה כמו פלוני עוזר לי, אבל זה דוקא כאשר אומרים רק את ההווה ובו כוללים גם את העבר והעתיד, אבל כאן שמזכירים את העבר והעתיד אדרבה נראה יותר נכון להזכיר עבר ואח”כ הווה ואח”כ עתיד.

שלום וברכה

מן הסתם לפני שעתיים לא חשבת שעוד מעט יביאו לך אורז או המשך הסעודה ..  לכן עליך לברך

רק מעין שלוש