כעת אחר העיון היטב נראה לעניות דעתי שמעיקר הדין אפשר להקל לשטוף את המברשת שיניים, ובלבד שלא יעביר אצבעו על שערות המברשת.
שאין לחוש משום סחיטה (תולדה דדש) מכמה טעמים:
1. הרבה ראשונים סוברים שאין סחיטה בשיער כלל. וא"כ אפילו אם נאמר ששערות המברשת דומות לשערות הראש יש להקל לפי דעתם. אולם לדינא נקטינן שאסור לסחוט שערות מדרבנן כמבואר ביביע אומר חלק ד' (סימן ל' אות י"ט).
2. שכאשר שוטף את המברשת אינו מתכוין לסחוט אלא רק לנקותה. וא"כ הוה ליה פסיק רישיה באיסור דרבנן שהרבה פוסקים מקילים בו (עיין יביע אומר שם).
3. שלפי עניות דעתי לא גרע מעור רך שמותר ליתן עליו מים וכמבואר בשלחן ערוך (סימן ש"ב סעיף ט').
וא"כ יש ג' ספיקות להקל מצד איסור סחיטה ויש להקל באיסור דרבנן. שודאי סחיטה בשערות המברשת אינה אלא דרבנן כיון שאין הפלסטיק גדל בארץ ועוד טעמים. עיין ביביע אומר שם.
ומצד איסור כיבוס ג"כ יש להקל מכמה פנים:
1. דלא גרע מעור שמותר ליתן עליו מים ואף לשרותו, וכנ"ל. והן אמת שבשו"ת יביע אומר הנ"ל הביא דברי קצות השלחן (חלק ו' סימן קלג) שכתב דשמא חייב על השריה במים משום כיבוס שאע"פ שבעור לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אולי דינו כבגד דשרייתו זהו כיבוסו. ע"ש. הנה לפי עניות דעתי דיבר על מברשת שהשערות שלה עשויות מבד או כיוצא בזה, אבל במברשת שיניים שהשערות שלה קשות מאד לא גרע מעור. ועיין בספר מנוחת אהבה חלק ב' (פרק יב הלכה ח') שמדמה ניילון לעור.
2. שהלכלוך שעל המברשת הוא חיצוני ולא בגוף שערות המברשת ובכהאי גוונא לא שייך כיבוס. וכן כתב במנוחת אהבה הנ"ל (הערה 22). ע"ש.
ועיין באור לציון חלק ב' (עמוד רנג) שגם התיר לשטוף מברשת שיניים אחר השימוש אם רוצה להשתמש בה באותה שבת. וכן עיקר. וממוצא דבר זה אתה למד שגם מותר לשרות המברשת במים.