אין כל חיוב להוציא הלימוד בשפתיו. ובפרט בדבר הדורש עיון בשכל ולא קריאה בפה. ופעמים רבות ראינו לגדולי הדור שנשארים מרוכזים בענין אחד זמן רב, ובודאי שזה חלק מהלימוד.
ומכל מקום אצלכם לפי מה שהבנתי, מה שלא מוציא בשפתיו אין זה מחמת רוב העיון, אלא מחמת רפיון. ובלימוד שטחי כדאי מאוד ללמוד בקול, וכבר היה מעשה בברוריה אשת רבי מאיר שראתה תלמיד אחד שלומד בלחישה ובעטה בו ואמרה לו לא כך כתוב: ערוכה בכל ושמורה?! אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך, משתמרת ואם לאו אינה משתמרת. (עירובין דף נ"ג סוף ע"ב). וכן נפסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ו סעיף כ"ב) וזה לשונו: וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח. עד כאן.
על כן חזק ויאמץ ללמוד בקול רם היכן שיכול, ואף היכן שלא יכול אלא בהרהור לא ירפה מלימודו.