מקור הדין הוא בב"י ובש"ע סי' ת"ר ס"ב וס"ג ע"ש. והטעם למנהגנו נראה שמה שקשור לקדושת היום ממש אין חילוק בין היום הראשון לשני כמו דין יום טוב שני של גלויות. אבל מה שקשור למצוה שעושים בו ביום, כיון שבירכנו על המצוה שהחיינו אין מברכים שוב ביום השני.
ולמנהג האשכנזים מברכים על שופר ביום השני שהחיינו, דסבירא להו דמה שברכו ביום הראשון לא יצאו בזה ידי חובה ביום השני, וכמ"ש משנ"ב שם (סק"ז).