בעילת מצוה לאור הנר לחתן

גם זה נכלל באיסור נגיעה הנאסר בפוסקים יו”ד קצה סעיף ב. ואין זה דומה למלאכות שאשה עושה לבעלה עי’ כתובות נט: וסא. שאין בהם מגע.

תשובת הרב ברוך חורב

שמים אותם מתחת למזרון (תחת מקום הכר)(וזה סגולה לפחד בלילות וחלמות רעים (כה”חסימן תרס”ד אות ס’)

בג’רבא לא נהגו, בזה וכן הגה”ק איש מצליח לא נהג, בזה אבל מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ”ן נר”ו כשהיה מתפלל בישיבה גדולה הנהיג לאומרם ע”י הסומך (והחזן שותק), וכן עד עתה בשנים אלו שהוא מתפלל בבית מדרשו הסמוך לביתו הוא עצמו אומרם (ולא הוא החזן כך שאין חשש להפסק) כאשר ראו עינינו ושמעו אוזנינו את קולו. אם כי בישיבה עצמה שעתה מתפללים בימים הנוראים ישיבה גדולה וקטנה יחד (ששם לעולם לא נהגו לאומרם) גם עתה לא אומרים אותם.

אין נכון להפסיד י”ג מדות בשביל מנהג תקיעת שופר בסליחות שאף שהוא מנהג טוב (כל שלא מפריע לשכנים) אבל הוא מנהג בעלמא, ולכן הנכון שהתוקע יאמר י”ג מדות יחד עם הציבור, וקצת ימהר באמירתן, וכיסיים לאומרם יתקע. וכן נוהג מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה נר”ו. וכן העלה בספר יוסף לקח – מועדים חלק א’ (סימן ד’). ע”ש. ובודאי שבתקיעות אלו שאינם אלא מנהג אין צריך לדקדק בדברים שמדקדקים בתקיעות של ר”ה.

לענין גילוח ותספורת אין הבדל בין שער הראש לשער הזקן וכמו שראינו אצל יוצאי ג’רבא בזה (מלשון להתגלח אין ראיה שמדובר על הזקן דווקא כי בזמן לא חילקו בזה וגילוח הוא בין בשער הראש בין בשער הזקן וכמו שמצינו אצל יוסף ויגלח ויחלף שמלותיו והכוונה על שערות ראשו) ועיין עוד בשו”ת ויען הכהן חלק א’ (סימן ל”ח אות ד’)
שירי קודש שאין הם מלווים בכלי נגינה מותרים גם בימים אלו (ראה חזון עובדיה ארבע תעניות עמוד קנ”א והלאה)

בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.

כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.

ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.