ה"א הידיעה לאחר מילות היחס בכל"(מ)

יש כלל נוסף והוא: שלפני מלה מלעיל בדרך כלל הוא”ו תהיה בקמץ. כמו “והגית בו יומם ולילה” (יהושע א, ח), “חננו מאיתך חכמה בינה ודעת”, “אבדון ומות אמרו” (איוב כח, כב), “ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי” (תהלים נה, יח) ואידך זיל גמור. וראה בכללי הדקדוק שבראש תיקון קוראים איש מצליח ותרווה נחת.

הרב מתנאל מיימון

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

אין הבדל . שין שמאלית וסמך מתחלפות.  בכל ספר איוב המילה כעס כתובה בשין שמאלית והיינו הך

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

אמת נכון הדבר שאין כלל הפרש בזה בין געיה שבשם ה’ לשאר געיות.

א. אין הבדל.

ב. אין צורך לחזור.

ג. בסידור איש מצליח מדקדקים בזה, ובכל מקום שהקריאה מליעיל תהיה האל”ף בקמץ, או בפתח וגעיא, וכאשר האלף בפתח בלבד, קריאת המילה מלרע.

פעמים רבות שאין דגש באות שואית הבאה אחרי ה”א הידיעה. כגון הלוים, המעט (כי אתם המעט) הצפרדעים לשפנים, בַּשְׂאֵת.

יו”ד שואית ומ”ם שואית יהיו על פי רוב רפויות אחר ה”א הידיעה, כמו כן יש דוגמאות נוספות שבהן הדגש נשמט מאות שואית, כגון הללו, בענני, מבקשי ועוד.

הטעם בכל אלו הוא כדי להקל על הקריאה. ןמטעם זה באה הגעיא (המתג) כדי להטעים מעט את ההברה שקודם השוא.

יהכון הוא תרגום של ילכו. יהכן הוא תרגום של תלכנה. ובאמת אין כאן הבדל בין הפסוקים, אלא עירובי נוסחאות, כי בכתבי היד יש שמתרגם בשניהם לשון זכר, ויש בנקבה.

וזו מחלוקת האם תיבת דַּחֲלָא, שמשתמש בה התרגום לציון אלהים אחרים, היא לשון זכר או נקבה. ופשוט.