כשיאמר ישראל ידגיש את היו"ד שלא תבלע ושלא תראה אל"ף (סי' ס"א ס"ח).
לאחר ישראל יפסיק מעט כדי שיהיה נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלוקינו הוא ה' אחד (סי' ס"א סי"ד).
לאחר ה' יפסיק מעט, כדי שירגיש את האל"ף של אלקינו (סי' ס"א מ"ב סקל"ז). ויכוין אדון הכל היה והוה ויהיה (סי' ה').
כשיאמר אלהינו יכוין תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם (סי' ה'). ויכוין גם לדיבור ראשון של עשרת הדיברות אנכי ה' אלהיך (סי' ס"א במ"ב סק"א).
לאחר אלהינו יפסיק מעט (סי' ס"א סי"ד).
כשיאמר ה' יכוין אדון הכל היה הוה ויהיה (סי' ה'). ויכוין לדיבור שני של עשרת הדיברות לא יהיה לך (סי' ס"א מ"ב סק"ב).
כשאומר אחד לא יאריך באל"ף ולא יחטוף בחי"ת (סי' ס"א ס"ח), אלא יאריך בחי"ת של אחד מעט כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז חטוטרת שבאמצע גג החי"ת. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה (סי' ס"א ס"ו).
וידגיש בדל"ת, היינו שיטעימנה בפה שלא תראה כריש (סי' ס"א ס"ז) ויאריך בה. וצריך ללמוד מבטא דל"ת רפויה שקרובה למבטא הזי"ן, כי אחרת אי אפשר להאריך בה. ויאריך בה שיעור שיחשוב שהוא יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם, ואין צריך להאריך יותר מזה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה לד' רוחות (סי' ס"א ס"ו). ואחר כל זה יפסיק מעט, כי עיקר קבלת מלכות שמים הוא פסוק ראשון (סי' ס"א ס"א).
אלו ההפסקות ומקצת כוונות, אבל מלבד זה יש שתי כוונות למצוה:
א) כוונת לצאת בעשיית המצוה שיכוין שעושה המצוה לשם ה' (סי' ס' סק"ז) והיא כוונה מן התורה (שם ס"ד בבאה"ל בד"ה וי"א).
ב) כוונת הלב למצוה היינו שיכוין בלבו למה שמוציא מפיו שמקבל עליו עול מלכות שמים ואחדותו יתברך (סי' ס' ס"ה סק"ז וסקי"א) ושיהיה נהרג על קידוש השם המיוחד (סי' ס"א סק"ג) ויקרא ברתת ובזיע ובהפסק בין דבר לדבר כקורא צווי המלך ושיהיו בעיניו כחדשים (סי' ס"א סק"ד וס"ב).
אלו מקומות ההפסקות והכוונות עם מקורותיהם.