ביאור דברי השלחן ערוך בדין עיסה שנילושה במי פירות

אם אפשר להתפלל אחר כך אפילו ביחיד, עדיף יותר, ואם לא אפשר להתפלל פועלים בשעת הדחק כזאת.

יש מחלוקת גדולה אם כל המוסיף גורע או שבוודאי העושה כהראב”ד יש לו על מי לסמוך. אבל לכתחילה נכון להורות כהרמב”ם עמוד היראה, ותפסת מועט תפסת, והאר”י ס”ל כוותיה. וכמ”ש מרן רה”י בירחון אור תורה (אד”ר תשע”א סימן פ”ו).

והנני מצרף מאמר אחד מתוך מאמרים רבים שעתידים לראות אור בקרוב בעה”ו.

[pdf-embedder url=”https://www.ykr.org.il/wp-content/uploads/2024/07/פתיל-תכלת.pdf” title=”פתיל תכלת”]

יש כאן דין נ”ט בר נ”ט בשעת בישול שנחלקו בו האחרונים, עיין בהוראה ברורה (יו”ד סי’ צ”ה סק”ח) שמעיקר הדין יש להקל, ושכ”פ מרן הגרע”י זצ”ל בהליכות עולם (ח”ז עמ’ פ’). בפרט שכאן זה עובר לסיר ולא עובר ישר אל האוכל, ובזה אפשר שגם המחמירים יודו להקל. [ומלבד זה באופן שרק אחד רותח בחום של יד סולדת אפשר שאינו בגדר שעת בישול].

בכל לוח שנה יש זמן ברכות ק”ש, ואם עבר זמן זה יש לומר את ברכות ק”ש בלא שם ומלכות.
וכל זמן שלא עבר חצות (ג”ז מופיע בלוח) יש להתפלל שחרית, אך אם עבר חצות, יש לחכות לזמן מנחה, ולהתפלל מנחה פעמיים.
לגבי השעה 11, ברכות ק”ש בלא שם ומלכות, ותפלת שחרית יש להתפלל.

כריעה זו הובאה בבן איש חי (ש”א פ’ כי תשא אות י’) בשם חסד לאלפים ומהר”א מני, וכתב שאין לזה טעם לפי הסוד. ע”ש. ונראה בפשטות שהטעם הוא זכר לשכותי כפי שהיה למשה רבנו בשעה שעבר הקב”ה. ולפ”ז אין לחלק בין יחיד לציבור.
ואף אם אין טעם זה נכון, ודאי שאין איסור לשחות ביחיד.

ע”פ הכלל שהזכרתם שאותיות דומות הראשונה בשוא נע. כלל זה התחדש ע”י ר’ אליהו בחור זצ”ל, ולא התקבל בכל תפוצות ישראל, כמו שכתב בקונטרס כללי הקריאה (עמ’ 48), אך רובם נהגו בכלל זה, וע”פ זה נכתב תיקון קוראים איש מצליח.

א. טעם תחתון (בטעם עליון משתמשים רק בקריאת התורה).
ב. אצל הספרדים קוראים בטעם עליון גם בפרשת השבוע ולא רק בחג השבועות, א”כ טעם עליון בפרשת ואתחנן הוא לקריאת התורה. אצל האשכנזים איני יודע אם קוראים בטעם עליון, ואם יש להם בכלל טעם עליון לפרשת ואתחנן.
ג. 1. בספר אוצר כל מנהגי ישורון סי’ מ”ז אות ג’ הביא טעם לזה מספר מטה אהרן כיון שגם תורה וגם דרך ארץ טעונים חיזוק כמבואר במסכת ברכות (דף ל”ב ע”ב), וקי”ל יפה תורה עם דרך ארץ, לכן אומרים פעמיים חזק. ע”ש. ולי נראה טעם פשוט יותר כי ביהושע (פרק א’) בתחילה אמר לו חזק ואמץ על הנחלת הארץ, ואח”כ אמר לו חזק ואמץ “מאוד” על התורה, לכן אומרים פעמיים.
2. נראה שהוא מהפסוק ההוא, אבל שם הוא באמצע משפט לכן הוא בפתח, וכאן הוא בסוף המשפט לכן צריך לאומרו בצירי.

 דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

על כן  שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.

וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).

מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

1. מקור מנהג זה הוא בשבחי מרן ה”איש מצליח” סוף פרק א’ (נדפסו בשו”ת איש מצליח חלק יו”ד בסוף) שכן נהג אביו החסיד ר’ רפאל מאזוז זצ”ל, ושכן מנהג ג’רבא. ושם ביאר שמנשקים את שניהם מכיון שזה עולם הבריאה שבאצילות, משא”כ ביוצר אור ששם זה רק בריאה, ולפני שמונה עשרה שהוא רק באצילות. עיין שם.
2. כנראה ע”פ הבא”ח (ש”א פרשת כי תשא אות א’) שינשק קודם שמתחיל תפילת העמידה, אבל בעמידה עצמה אין למשמש כי צריכות להיות ידיו כפותות זו על זו כעבדא קמיה מריה. עיין שם.