מצד שני אנחנו דוחים את הסיכוי להקרבת הקרבנות שחמורה אף מהשבת ומהטומאה יחד ודוחה אותם, ושאלמלי קרבנות לא נתקיימו שמים וארץ. ובב"ח או"ח תר"ע כתב "בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה" ובשו"ת חת"ס יו"ד רל"ו במכתב החת"ס לחמיו הגר"ע איגר" מבואר דעתם שגם בזמנינו יש לבצע כל השתדלות מעשית להקרבה, היות ומקריבים אע"פ שאין בית. וא"כ עאכו"כ בדורותינו שהסיכוי להקרבה גבוה יותר, שאנו נגרום לכך שהמקום יוגדר עוד יותר בעיני העולם כאתר מוסלמי שעם ישראל ויתר עליו ובכך נפחית את הסיכוי לקבל אי פעם רשות להקרבה. וכתב משורר שיר הייחוד "ואנחנו עמך וצאנך, וחפצים לעשות רצונך. ואיך נעבוד ואין לאל ידינו. ואנו שיש לאל ידינו לא חפצים?! וא"כ מה דיננינו ר"ל? וקודם הבית השני כשהקריבו בראש השנה בטומאת מת (עזרא פרק ג ותוספתא פרה ג, ה') נאמר וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת ובאבן עזרא:בעבור אימה עליהם הכינו מזבח לאל שיעזרם: ובמצודת דוד: כי בעבור האימה והפחד שהיה עליהם מעמי הארצות מהרו בבנין המזבח להקריב בו לה' ולשאול מעמו העזר בעת הבאת הקרבנות: וק"ו במצבינו.