מספיק כשר. והטעם הוא שמצות חינוך מטרתה להרגיל את הקטן לקיים מצוות גם כשיגדל, וגם אדם גדול מעיקר הדין יכול לנענע בלולב “כשר”, לכן לולב “כשר” “משיג” את מטרתו במצות חינוך הילד. אולם, אדם בעל אמצעים, יכול לקנות לבנו לולב מהודר, מצד דוגמא אישית, שעל מצוות לא חוסכים, וזוהי חומרא ולא עיקר הדין. ועיין כעין זה שפסק בספר חזון עובדיה (סוכות עמ’ קנב סעיף כ’) שמותר לכתחילה לתת לקטן לאכול פירות או תבשיל אורז וכד’ מחוץ לסוכה. ע”ש.
נראה מסוף השאלה שאתם מבינים שהנקודה היא לימוד גמרא או לימוד הלכה, ולא היא, עיון תוניסאי הוא ההבנה העמוקה והאמיתית של דברי הגמ’ המפרשים והפוסקים מתוך שימת לב שההבנה נכנסת טוב בפשט של המילים. זה אולי נשמע פשוט, אבל מי שיודע יודע שהרבה פעמים אנו מפרשים שלא כפי הכוונה.
יותר פירוט על שיטת לימוד זו תוכלו לראות בספר דרכי העיון של מרן ראש הישיבה שליט”א.
אם טוב לו ללמוד לאט ובעיון למה שלא ילמד כך? אדרבה זה הלימוד היותר טוב ומוצלח.
אולי יקבע איזה מעט זמן לבקיאות בתורה, וברוב הזמן יעסוק בתורה בדרך שהוא אוהב ומתחבר.
בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.
קודם כל יש מה שנקרא “שכר הליכה”, על המאמץ וההשתדלות לבא לשיעור תורה יקבל אדם שכר מלא מלא.
וגם לגבי השיעור עצמו כתבתם שהוא שומע את השיעור, א”כ מן הסתם הוא מבין קצת וקולט קצת גם כאשר הוא חולם, ועל זה הוא יקבל ודאי שכר. ואם יתאמץ אפי’ מעט להבין עוד קצת, יקבל על זה שכר פי מאה, כי טוב אחד בצער ממאה שלא בצער.
אחת הסיבות שאסור לשאת מואבי היא בגלל שמוטב שכרו את בלעם לקלל את ישראל כמו שכתוב בדברים כ”ג ה’. וא”כ אדרבה בלק הוא שורש הבעיה, הוא שכר את בלעם ובגללו התחיל הציווי לא לגייר מואבי.
כסף שניתן לא לצדקה גרידא אלא ללומדי תורה כדי להיות שותף עמהם ולזכות על ידם בזה ובבא, כתב רבי ישראל ליפשיץ בתפא”י באבות שם שזה מותר לכתחילה. ובר מן דין יש לדעת שדעת מרן השו”ע שלומדי תורה נטו, זה צורך לשעה ולדורות ולכן ודאי שהסכימו חכמי הדורות להתיר דבר זה לתועלת עם ישראל כולו. ומעתה ודאי שאין בזה חילול ה’ אלא קידוש ה’ לדורי דורות וקיום אומתנו תלוי בצדיקים אלו. וע”ע למרן ג”ע זצ”ל בשו”ת יבי”א ח”ז חיו”ד סי’ י”ז.
אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.
ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.
ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.
ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.
