בבא מציעא דף קו עמ א
שאלות נוספות בנושאבמסכת בבא מציעא דף קו עמ' א מובא שכשאדם החכיר שדהו לאדם אחר והייתה מכת מדינה יכול החוכר לומר לבעל השדה שינכה לו מדמי חכורו כיוון שמכת המדינה גרמה לו להפסד. לעומת זה בהמשך הגמרא מובא שאם אדם מוכר שדהו ואחר כך רוצה לגאול את השדה הוא צריך לחכות שתי שנים שבהם הקרקע תהיה ראויה לזריעה. ואם אחת מהשנים הייתה שנת שידפון כמו בזמן אליהו שהייתה בצורת בכל הארץ אין זה נחשב שהשנה אינה שנת תבואה מכיוון שיש מקום בעולם ששם יש תבואה.א) מה ההבדל בין שני הדינים? הרי לפי העיקרון שאם יש תבואה בעולם זה עדיין נקרא שנת תבואה אע"פ שבכל הארץ אין אז למה במחכיר שדהו ויש רק מכת מדינה בעל השדה לא יכול לומר שיש תבואה במקום אחר בעולם ומזלו של החוכר גרם שלא תצמח תבואה?ב)דבר נוסף איך הבינה הגמרא ששני תבואות קאי על העולם ולא רק בארץ?
הרב משה עטיה
השאלה הראשונה היא שאלת הגמרא עצמה מיתיבי “היתה שנת שדפון” וכו’, (ואם השאלה מה הסברא בדבר – ע’ להלן).
לגבי השאלה השניה איך הגמרא הבינה ששני תבואות קאי על העולם – נראה שכיון שהתורה כתבה סתם תבואות ולא פירטה איזה תבואות והיכן גדלו – משמע שהיינו תבואות הנמצאות בכל מקום שיהיה בעולם.
ואם השאלה בהגיון החילוק הנה ודאי שהם שני נידונים דבחוכר ומחכיר ויש הפסד לכל האזור מסתבר שאין צורך שכל העולם יפסיד ומאחר שבאזור זה כולם הפסידו אומרים שבלא”ה לא היה המחכיר מרויח ולכן מנכה לו אבל גבי אדם שקונה שדה והגואל רוצה לגאול מיד אחר הקניה – עיקר כוונת התורה שהאדם הקונה הראשון יהנה מהשדה ואם נהנה שנתיים די, והוא כעין חוק – וכאן התורה גילתה שכל שהיו שני תבואות בעולם די בזה.
Google
