תפילין במנחת התענית

לא מניחים אבל המניח לא עבר על איסור. עיין ש”ע ונושאי כליו סימן ש”א סעיף ז’ ועוד. וכן אמר מרן ראש הישיבה שליט”א באחד מהשיעורים במוצאי שבת, שתפילין אינם מוקצה בשבת ויכול לטלטלם מחמה לצל.

מותר. כתב מרן בשולחן ערוך  (סי’ תקמה ס”ג )כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו .  וכתב הרב אליה רבא שהוא הדין אם כותב לאחר בחינם מותר.והביאוהו הכה”ח ס”ק כד והמשנב בשעה”צ אות יג

אכן עיקר מצות תפלין היא כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול להיזהר בזה, לכן נהגו שלא להניחם כל היום (שו”ע או”ח ססי’ ל”ז ס”ב). ואם נראה לו שיוכל לעמוד בזה ילמד בהם אחר התפילה כמה שיוכל, אך כך היום ממש לא כל אחד יכול לעמוד בזה, ואיני מכירך לענות לך על כך, וכל אחד מכיר את עצמ.

ועכ”פ יש ענין גם בשל רש”י וגם בר”ת הן לפי הפשט והן לפי הקבלה

זה ע”פ דברי רבנו האר”י. וכן כתוב בבן איש חי שנה א’ פרשת וירא הלכה יח

ומרן האיש מצליח זצ”ל כך נהג (ע”פ מה שהורהו רבו מוהרח”ך בעל שמחת כהן)

והסביר שכיון שמרן הש”ע כתב “טוב” לגלות התפלין, ולדברי האר”י “צריך” לכסות, עדיף לנהוג כהאר”י

לגבי התעניות הקלות – אם כאשר יעדר מהעבודה ביום הצום עלולים לפטר אותו, יש מקום להקל בזה, ויכין את עצמו כיאות לצום בכל מה שאפשר לו (יקום מעט לפני עלות השחר, וישתה אז חלב או מיץ ממותק, ובמשך היום ינוח בין-לבין כמה שיוכל), וילך לעבודה בעודו בצום. ואם בהמשך היום יראה שלמרות כל ההשתדלות אינו יכול לסבול את התענית והוא אנוס לשתות – אין עליו עוון. וראוי שלא ישתה בכל פעם אלא פחות מרביעית. (וטעם ההיתר, משום שבאיסור דרבנן ובמקום צורך כזה, יש מקום לסמוך על הסוברים דמותר להכניס עצמו לאונס, ובפרט שאין הדבר ברור שיצטרך להפסיק הצום, וייתכן שבסופו של דבר יצליח לעמוד בתענית).

אבל כל זה רק במקום חשש איבוד העבודה וכאמור, אבל אבל אם אין חשש שתהיה בזה עילה לפיטורין, כגון שיכול לקבל חופש מן העבודה בתענית על חשבון החופשה השנתית שלו, או לעבוד רק חצי יום, ולא יהיה לו נזק בעבודה לטווח הארוך, חייב לעשות כן ולצום צום מלא.

אין לי עסק בנסתרות, מה שאני יודע שהקלפים המעובדים בסיד “מקובלים” בישראל כבר מזמן רבנו תם (זה קרוב לאלף שנים), ונתפשט המנהג לכתוב עליהם בכל תפוצות ישראל, מזרח ומערב צפון ותימן. ולא שמענו מי שעורר על כשרותם עד הדור האחרון, דור מה רמו עיניו…

לעומת זאת הקלפים המעובדים כיום בעפצים (כביכול) כדין הגמרא, נמצאים בחשש פיסול מעיקר הדין, ולא רק ע”פ הקבלה. וכפי שביאר באורך הרה”ג ר’ שי מנדלאוי באור תורה תשע”ה (כסלו סי’ כ”ז, טבת סי’ ט”ל), וגם חיבר ע”ז קונטרס שלם ומקיף בשם “עיבוד קלף בסיד”, ניתן להשיגו אצלו בטל: 0556682264.

מי שלא מניח תפילין מבואר במסכת ראש השנה (דף י”ז ע”א) שנחשב פושעי ישראל בגופן, וענשם גדול. מה שלא מצאנו במי שמתחתן עם גויה. ומכל מקום יתכן שבנקודות מבט אחרות המתחתן עם גויה חמור יותר.

א. אין בזה חשש.

ב. מצד הדין אין שום שייכות בין תפילין לטלית, אלא שבזמן התפילה שמקיימים שניהם מקפידים להקדים הטלית מהטעמים הנזכרים בפוסקים. ע”פ הקבלה יש מקום לומר שיש להם ענין זה לזה, אבל זה אינו מוכרח, וידוע שהגר”ש דבליצקי זצ”ל היה מניח תפילין במשך היום בלי להתעטף בטלית.

ג. מרן פסק ע”פ הרמב”ם ותלמידי רבנו יונה שדוקא מחשבה של קלות דעת (ולאו דוקא מחשבות אסורות). הבא”ח כותב להחמיר שלא להסיח את הדעת כלל וכלל, וזאת ע”פ רבנו הארי ז”ל.

כן. ועכ”פ ק”ש של יוצר יקרא עם תפילין דרש”י.

תענית בכורות היא דין גמור ומוזכרת בשלחן ערוך סי’ ת”ע ס”א, וגם ההיתר של סיום מסכת הוא רק בגלל שירדה חולשה לעולם בזמן הזה, ובדורות עברו היו הבכורות צמים בערב פסח, ולכן א”א להפטר ע”י לימוד משנה אחת. מה שכן לדעת מרן שליט”א אפשר לעשות סיום מסכת גם על משניות בלבד אם למד בהבנה ברורה כגון עם פירוש הרע”ב. ומי שיודע מעכשיו שבערב פסח יהיה במקום שאין בו סיום, יתחיל מעכשיו ללמוד מסכת כדי שיהיה לו סיום בערב פסח.