בעניין שאלה קודמת הבהרת השאלה כפי שהתבקשתי מהרב
שאלות נוספות בנושאא' כוונתי לשאול מה ההבדל בין קמץ הנהגה כחולם ממש כמו המילה כל מה ההבדל כשהיא בחולם וכשהיא בקמץ ולמה תמיד בסוף פסוק או בטעם מפסיק היא בחולם. ב' איך חוטפים את האלף של אלקים ואמני אני רואה אנשים שאומרים את זה כאילו זה בסגול ופתח רגיל למרות שצריך לחטוף. ג.למה יש להקפיד על שוא בכל אופן נניח שיש שוא נע באות עם דגש מחמת הדגש, זאת אומרת שבצורה טבעית זה אמור לצאת נע כי אתה מדגיש את האות. ממילא אם אתה לא מדגיש מה העניין להניע. השוא נע הוא רק סמפטום. ד. מי שעושה שוא נע כתנועה ממש הוא בעצם המציא תנועה חדשה איפה שלא אמור להיות תנועה, מי אמר שעדיף להמציא תנועה מאשר להשאיר את השוא נח, אם לא יודעים לחטוף אותו, אולי שב ואל תעשה עדיף. ה. מי כלוקינו מי כדונינו, נאמר תמיד בנשימה אחת וגם בסידורי האשכנזים והתמנים הכפי"ם רפות. ועל כל פנים מי שאומרם בנשימה אחת צריך להרפות. בברכה
הרב חנוך הכהן
א. הקמץ הנהגה כחולם (קמץ חטוף) הוא תנועה קטנה ומקצרים בה, וחולם הוא תנועה גדולה ומאריכים בה. וזהו הטעם שבסוף פסוק תמיד יהיה בחולם כי מאריכים בו. ולאו דווקא סוף פסוק אלא אחר כל שיהיה בו הטעמה, “כל הנשמה תהלל”
ב. לצערי גם אני לא יודע, אומרים לקצר בה יותר מתנועה קטנה.
ג. גם אם השווא נע הוא “סימפטום” צריך להקפיד על הגייתו, זה חלק מהמבטא וכמו שהבאנו בתשובה הקודמת שכן נפסק בשו”ע.
ולא הבנתי את המשפט “אם אתה לא מדגיש מה העניין להניע” – הרי צריכים להדגיש ולמה לא תדגיש.
ד. לפי דברי השו”ע שהבאתי בתשובה הקודמת זה לא בגדר “שב ואל תעשה”. מלבד זה כאשר עושים שוא נח כאשר יש לפניו תנועה גדולה זה יגרום הרבה פעמים להחליף אותה לתנועה קטנה, וא”כ גם מזה יצא שינוי אחר.
ה. בסידור תכלאל הוא דגוש כמו בסידורי ספרד, ובאשכנז באמת הוא רפוי. ולגוף הטענה אין עניין אם זה נשימה אחת או ב’ נשימות, אלא אם הטעם במילה “כי” הוא מפסיק או משרת, ומסתבר יותר שהוא מפסיק, כי כל צמד מילים הרגילות לעשות גם בראשון טעם מפסיק, כמו טרחא ואתנח בכל התנ”ך.
