קווים לדמותו של מוה"ר הרב משה לוי זצ"ל – בארמון ההלכה

שעת ערב של יום ראשון בבית הכנסת ‘סודאי’ בחולון. למקום נוהרים עשרות בעלי בתים, שאת מרבית יומם בילו בהבאת טרף לביתם, ועתה מגיעים הם להתענג על ה’ בשעה של קורת רוח בעולם הזה, שיפה היא מכל חיי העולם הבא.

במקום מצטופפים כמאה איש. נמצאים שם אנשי עמל לצד אינטליגנטים משכילים, אברכי משי לצד פועלים, רופאים, לצד רואי חשבון ועורכי דין. ביניהם אנשים כאלו שהמפתח היחיד ללבם מופקד בבית גנזיו של רבנו. אתו הם מתייעצים לפני כל מהלך בחיים. הם הגיעו מכל ערי הסביבה: בני ברק, פתח תקוה, רחובות ורעננה. כולם נקבצו ובאו לחוות את החוויה הרוחנית, שמזדמנת להם אחת לשבוע – לשמוע את השיעור השבועי מפי הגאון הצעיר מבני ברק.

כמה הם ציפו לשיעור הזה? אין לתאר! למעשה, כבר משעה שֶׁתַּם השיעור הקודם הם המתינו לו בכליון עינים.

בעזרת הנשים המלאה עד אפס מקום, יושבת לה גברת אחת, מהקבועות המגיעות לשיעור. אם היה מישהו פונה אליה בשאלה כלשהי, מן הסתם היה נענה בהבעה עמומה. הגברת אינה דוברת עברית כלל…

אחת מהנשים נגשת אליה ושואלת את הגברת בשפתה הצרפתית: “הלא אינך מבינה כלל את הדברים? מדוע אם כן את באה לכאן בכל שבוע?!”.

והגברת עונה בהתרגשות (בצרפתית): “אני וחברותי מגיעות לכאן בכל יום ראשון, מקשיבות לקולו של הרב ומתבוננות בזיו פניו בלומדו תורה… האמיני לי, זה מחזק אותנו לשבוע שלם…”.

בשעה היעודה, נכנס רבנו בפשטות, בצניעות ובכפיפות הקומה האופיינית לו, במגבעת פשוטה וחליפה קצרה כאברך מן השורה. אלו החדשים תמהים, הזהו הרב שהכל מצפים לשיעוריו וכה רבים מעריכים את גדלותו?! בטוחים היינו כי יגיע אדם מבוגר ונשוא פנים הדור בפראק ארוך ובמגבעת הדורה!

לפני שפותח רבנו את השיעור, הוא נותן לאנשים לשאול שאלות בכל נושא שירצו, ולאחר כרבע שעה הוא פותח בנושא המרכזי.

משעה שהחל השיעור, יושבים השומעים רתוקים לכסאותיהם, כבמחזה עוצר נשימה. הם כלל לא שמים לב לזמן החולף במהירות. הם חשים כבטיסת חלומות במרומי שחקים. העייפות ודאגות היומיום, נשכחים ונמוגים אל מול האור הגדול ומתיקות התורה שרבנו מקרין למשתתפים.

“מי שהגיע פעם אחת לשיעור, שוב לא הפסיק!” מספרים שומעי לקחו שלכל אחד מהם קרה אותו דבר.

על אף הרמה הגבוהה שבה מתנהל השיעור, השיעור מובן ובהיר ביותר. הסברתו של רבנו בהירה, צלולה וקולחת. דבר דבור על אופניו בבהירות הביטוי ובחדות המחשבה. יש לו לרבנו דרך נפלאה להבהיר את הדברים המסובכים ביותר ולהגישם בפשטות על מגש של כסף לכל אדם.

“הגעתי לשיעור כתינוק שאינו מורגל עדיין במאכלים” מתאר אחד מהשומעים בצורה ציורית “אלא שרבנו פירק את הסוגיא לחלקים קטנים והגישם כְּדַיְסָה לתינוק. כך, אפילו אני הצלחתי להבין!”.

מלבד עושר הידע המאפיין כל שיעור ומחכים את הלומדים, יש בו בשיעור זה חוויה פנימית. מי שנכנס לשיעור, לא יצא ממנו אותו אדם שלפני תחילת השיעור.

סוחרים שפסגת עולמם הוא כסף ושווה כסף, רבנו נוטע בהם מושגים חדשים. אילי הון שראשם מונח בין זויות קורות טירתם המפוארת, הוא מְעָרֶה עליהם רוח טהרה השוטפת מעליהם את אבק החולין. בבחורים צעירים שהרחוב בחוץ קורץ להם, הוא מעורר גדלות ורצון אמיתי להיות תלמידי חכמים, ושוזר במוחם פתילי מחשבה לימודיים. אנשים כאלו שאינם יודעים סברא ברשב”א מהי, הוא מרים עמו אל על, אל ספירות אחרות, ומפיח בהם תעצומות רוחניות טמירות. אלו שלא זכו שהתורה תהיה שיחם ושיגם, היה רבנו במאור פניו זה שהשיבם אל המאור שבה.

יושב לו רבנו על כסאו לפני ארון הקודש, ונושא עמו על כנפי השיעור את כל צבור השומעים כאשר ישא האומן את היונק. המקום אפוף ניחוחות משכרים של יינה של תורה. טוהר פניו ושלוות הנפש הנסוכה עליהם, מקרינות יישוב הדעת. עיניו מפיקות רוח חכמה ובינה, מלבו שופע נהר בלתי נדלה של אהבת ישראל, אהבה פשוטה לכל יהודי באשר הוא, ללא מחיצות וללא הבדלים, כל יהודי בעיניו הוא אבן חן, פנינה יקרה.

על שלחנו מונחת כוס תה מבוישת ונכלמת מהיחס הקודר אליה. מגודל ריכוזו במסירת השיעור, כמעט ואינו לוגם ממנה.

כמגדל מרשים ההולך ונבנה אבן אחר אבן, קורה אחר קורה, נדבך אחר נדבך, היכל אחר היכל, בונה רבנו באמנות את שיעורו. תחילה מבסס את השלד, נוטל לְבֵנָה מרבותינו הראשונים, מלט מהאחרונים, ומציב נדבך חשוב בארמון ההלכה. כל משתתפי השיעור שותפים פעילים במלאכת הקמת המבנה המפואר על קושיותיו, תירוציו ופסקיו.

על מנת שהארמון יעמוד איתן ולא ימוט, הוא מתחיל לבנותו מהיסודות. הוא אינו מסתפק בפסקי הלכות יבשים, אלא מגיש את הדברים מיסודותיהם ומקורותיהם, למן הגמרא והראשונים עד ראשו של המבנה – ההלכה למעשה.

את היכלות הארמון ההלכתי, הוא מסתת בדיוק נפלא, כשהוא מציב כתלים להבדיל בין קיטון אחד למשנהו, ומגדיר את נקודות המחלוקת בצורה מחוורת, באופן שהחילוקים שבין להקות הפוסקים מבוררים הדק היטב. ציון המקורות הנוגעים לאותה הלכה ניצוק בסדר מופתי – ובעוד הראש סחרחר מהשפע הַנִּתָּךְ – והנה מגיעה המסקנא – חותכת וברורה.

גם בגנות נוי ופרדסים, מעטר הוא את ארמונו, עת נושא הוא בחלקו הסופי של השיעור דברי מוסר ערבים לחיך.

בחלל אולם בית הכנסת שוררת תחושה של עוצמה אשר מקפת ומסובבת את כל המשתתפים. מהלך השיעור מרתק. בדבריו הוא מרחיב את ההסבר, ופורס את הדברים כשמלה. בשכנוע ובבהירות שמסירה כל ספק מלבות השומעים. אין אלו שיעורים קלים עם סיפורים ומשלים, אלא שיעורים עמוקים הדורשים ריכוז מעמיק על מנת להבין את מהלך השיעור, ומי שמאזין היטב מוצא עצמו מלא סיפוק בסיומו ומצפה לשיעור הבא.

בכל פעם שרבנו פותח ספר שנצרך באמצע השיעור, הוא מעלעל בשולי הדפים, ובתוך שניות ספורות מוצא את המקום המבוקש ומצטט מתוכו.

כאשר מנסים לשאלו שאלות שאינן מעניין השיעור, בדרך כלל הוא אינו מסכים לענות. בעיניו זהו ביטול תורה. “כעת אני מרצה כמו הקלטה, ולא שייך לעצור ולסטות” הוא מסביר. אם מנסים לשאול בתוך דבריו, הוא מבקש להמתין עד סוף הנושא, ובדרך כלל, משהיה הארמון עומד בתפארתו כלול בהדרו, נמוגו להן גם השאלות…

מתוך אותה מדת אמת שהיתה טבועה בו, נזהרים השומעים שהשאלה תהיה גם היא אמיתית, שבאמת קשה משהו, ולא כדי להראות שהשואל יודע, כי רבנו מיד מבחין בכך, ומוכיח את השואל.

אחד המשתתפים, יהודי מבוגר שניכר עליו כי בר-אוריין הוא, מעיר על דבריו, בצטטו את דברי הרא”ש. רבנו, בפסקנות ובתקיפות, עונה: “הרא”ש אומר משהו אחר… לא כפי שאתה מצטט!” מביאים את הגמרא, בודקים, ואכן, רא”ש כזה מצוץ מהראש…

בהמשך השיעור, אברך נוסף מקשה על הדברים, מאיזו גמרא מפורשת המונחת בזכרונו הסותרת לכאורה את דברי רבנו. הציבור חש מבוכה. אך רבנו באותו סבר פנים מאיר ונעים, שואלו: “האם המקור שלך הוא במסכת פלונית דף פלוני?” והלה מהנהן בראשו כשהוא נזכר. ורבנו ממשיך: “ניתי ספר וניחזי [פירוש: נביא ספר ונראה], אני אראה לך שגמרא זו יש ללמוד אחרת”. וכבר נמצאה המסכת המתאימה, והרב קורא, מטעים את אופן הפיסוק הנכון, ולפתע – הדברים בהירים, קושייתו של אותו אברך נפלה מאליה…

גם השעון עוצר מלכת. שיעורי רבנו מעל הזמן הם. שעת פתיחת השיעור, ידועה, אך את הסוף איש אינו יודע. אי אפשר היה לדעת אם יסתיים השיעור בשעה תשע או שמא באחת-עשרה!

השעה כבר גלשה לה לאחר חצות לילה, ורבנו כמו שאר השומעים לא שמו לבם כלל שכבר חלפה יותר משעה שלמה לאחר זמן תום השיעור. כל הציבור יושב מרותק, אף לא אחד מנסה להזכיר כי שעת סיום השיעור עברה.

בשעה רבע לאחת – כשעה ורבע מעבר לזמן הקבוע, נאלץ אחד השומעים לשוב לביתו. קם האיש ויצא. אז מרים רבנו את ראשו ושואל “מה השעה?” מששמע שקרוב לאחת בלילה, ביקש מהשומעים מחילה והתנצל בביְשנות: “לא שמתי לב כלל שעברנו את זמן סיום השיעור”.

בחלקו האחרון של השיעור, רגיל רבנו לעבור לדבר דברי מוסר מתוך פרשת השבוע או מעניינא דיומא. החלק המוסרי מאופיין באמת נוקבת שאינה נושאת פנים לאיש. דברי מוסר יורדים חדרי בטן, כנים ואמתיים, ללא הצטעצעות מיותרת, ללא חנופה, אלא מתוך הלב פנימה. כשצריך, הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מהציבור בתוכחת מגולה, עד שכל אחד מרגיש כאילו אליו מכוון רבנו את דבריו. יראת השמים יוצאת מלבו הטהור, ומדליקה את הלבבות. שפתותיו שושנים, דבריו מתוקים מדבש ונופת צופים. הדברים ערבים לאוזן ומתוקים לנפש.

וכשמסתיים השיעור, ההרגשה המשותפת היא – כמה חבל שהעונג נגמר…