פרשת תצוה – רק להדליק את הניצוץ

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (כז. כ)

שני חברים חילונים נפגשים אחרי זמן רב שלא התראו.

• “ויקטור, מה נשמע, מה חדש אצלך?”.

• “אל תשאל, הבן הגדול שלי חזר בתשובה”.

– “אוי, רחמנא ליצלן, אני משתתף בצערך, לא יודע מה אני הייתי עושה במצבך”.

אחרי זמן מה הם שוב נפגשים, ושוב בשורות לא פשוטות:

• “ויקטור, נו, מה חדש?”.

• “אל תשאל, גם הבת שלי חזרה בתשובה”…

– “אוי ואבוי, מה אתה אומר, ממש צרה רודפת צרה… תשמע, אין ברירה, אתה חייב לבדוק את המזוזות…”.

מסקנא: בכל יהודי יש ניצוץ חבוי, גם אם הוא עצמו מתכחש לו.

המדרש (שמו”ר לו, א) מבאר שבפסוק זה נמשלו בני ישראל לשמן זית, ומדוע? “כל המשקים, אדם מערב בהם, ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן, אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם, הוא נתון [צף] למעלה מהן”.

אומר על כך הגאון רבי סולימאן אוחנא זצ”ל מתלמידי האר”י ז”ל, שדברי המדרש מכוונים לכל יהודי באשר הוא. לא משנה כמה הוא “שקע” והתערבב בטומאות ובשיקוצי העולם הזה, רק תפיח בו את הניצוץ היהודי, והוא “יצוף” במהירות החוצה כמו שמן, ויחזור לאביו שבשמים. (וראה עוד לעיל יט, ה).

בהקשר לכך, מביא הרב “בני דוד” זצ”ל, מחכמי ג’רבא מעשה נאה:

שליח מארץ ישראל הגיע בנדודיו אל כפר נידח ורחוק. החמה שקעה, והשליח תר אחר מקום ללון. עד מהרה הוזמן אל ביתו של אחד התושבים, צורף במקצועו, שאירחו בחפץ לב.

למחרת, עוד בטרם זרחה החמה, כבר היה הצורף המארח שקוע במלאכתו. התבונן השליח במעשיו, וראה כיצד עמל הוא להבעיר את האש בתנור. נושף היה בחוזקה בפיו ומניף על האש בגד ישן בכדי שתגדל הלהבה ותתלהט.

“מדוע אינך משתמש במפוח?” פנה אליו השליח בתמיהה “אילו היית נעזר במפוח, לא היית מתעייף כל כך בנסיונך להעלות את הלהבה!”. הפסיק הצורף מנפנופיו ושאל בפליאה “מפוח? מעולם לא שמעתי על דבר כזה!”.

“אם כן” הבטיח לו השליח “כשאגיע לעיר הגדולה, אזכור בלי נדר לרכוש עבורך מפוח, כאות תודה על האירוח, ואשלח אותו אליך עם שליח”. אמר ועשה. רכש את המפוח ושלחו אל הצורף על ידי שליח נאמן.

כעבור מספר שנים, נקלע האיש שוב לאותו כפר, ומצא את הצורף עסוק במלאכתו. כאשר הבחין השליח כי הנפח אינו משתמש במפוח שקנה עבורו, אלא מלבה את האש בדרכו הפרימיטיבית, התאכזב ביותר. מששאלו לפשר הדבר, קבע הנפח בביטול: “המפוח, כלי בלתי מוצלח!”. בירר השליח כיצד ניסה להשתמש בו, והנפח הסביר בתמימות: “הנחתי בתנור גחלים, ונפחתי במפוח, אולם הגחלים נשארו כבויים ולא התלקחו!”.

“הלא הגחלים ישארו כבויים לעד, אלמלא תדליק את הניצוץ הראשון”, הסביר השליח לכפרי, והוסיף “לוּ היית מדליק ניצוץ קטן, היה המפוח מסייע בידך להבעיר אש גדולה!”.

סיפור זה טומן בחובו מוסר השכל נפלא: כדי לקרב יהודי, יש לעורר בו את הניצוץ הטהור החבוי בעומק נשמתו, לתת לו להרגיש את הטעם המתוק בעשיית המצוות, ואז ממילא ירגיש איך בוערת בלבו שלהבת קודש גדולה ומאירה של אהבת התורה והמצוות, כנאמר “טעמו וראו כי טוב ה'” – די בטעימה כדי לראות את טוב ה’.