פרשת ויקהל – לא לתת לשטן לערבב אותנו

ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה’ לאמר (לה. ד) 

יום אחד פגשה הצפרדע את המרבה רגליים. בירכה אותו לשלום, ולא התאפקה: “תגיד, אני חייבת לשאול אותך שאלה שכל הזמן מציקה לי, איך אתה מסתדר ומצליח ללכת עם יותר ממאה רגליים? איך אתה מחליט איזו רגל להזיז קודם ואיזו אחר כך?… אני, עם ארבע רגליים בקושי מסתדרת?!…”.

אחרי שבוע עברה הצפרדע שוב באותו מקום, והנה היא מוצאת את מרבה הרגליים עומד על עומדו באותו מקום בו פגשה אותו שבוע קודם. “מה אתה עושה כאן עד עכשיו?” תמהה.

הביט בה מרבה הרגליים במבט מבולבל וכועס וענה: “מהיום בו שאלת איך אני מסתדר עם רגלי הרבות, אני מנסה לחשוב איך אני מצליח ללכת ומסתבך…”.

*

אחת הדרכים של היצר הרע להרחיק את האדם מהמצוות ולהביאו לחטאים ועצבות, היא על ידי שמצרף לפניו בבת אחת כמה בעיות ומטלות, והופך אותם לפקעת אחת גדולה שנדמית לאדם כמשהו בלתי פתיר. כל מחשבותיו מתערבבות ומתבלבלות, הוא רואה מול עיניו תילי תילים של איסורים וחיובים, אינו יודע מהיכן להתחיל, ובא לידי יאוש וחידלון.

וכיצד איפוא ניתן להתמודד מול יצר זה?

בספר “תורת הפרשה” מביא המחבר הרה”ג ר’ אהרן זכאי שליט”א עצה לזה מדברי משה רבנו ע”ה בפסוק זה. עומד משה רבנו ואומר לעם ישראל “זה הדבר אשר צוה ה'”. משה לא אמר “אלה הדברים” אלא “זה הדבר” – תתרכזו רק במצוה הזו שעומדת כעת לפניכם. אל תקחו את כל המטלות כמקשה אחת, אלא לכל משימה תקדישו מחשבה נפרדת כשיגיע זמנה, וכך תיווכחו לראות שלא כצעקתה, וכל בעיה כשלעצמה קלה וניתנת לפתרון.

דומה הדבר למדינה שנלחמת עם כמה מדינות אוייב בכמה חזיתות. ברור הדבר שלא ניתן למגר את כל האויבים בבת אחת. הצבא בוחר את המוקדים המסוכנים ביותר, ובהם הוא מתחיל לטפל. גם בעבודת ה’ ותיקון המדות, לכל יהודי ישנם תחומים רבים ומגוונים הדורשים תיקון. אם מעוניינים שתהליך התיקון יהיה חזק ויעיל, אי אפשר לעבוד על כל התחומים בו זמנית. הדרך להצליח היא רק כאשר מפצלים את העבודה, ובוחרים בכל פעם לטפל בדבר אחד.

*

רבי אבלי פוסובלר זצ”ל, מגאוני דורו היה. מלבד קדושתו וצדקתו נהג לסובב מעת לעת בעיירות שבאזור מגוריו, על מנת לחזקם ולעודדם בדרך ה’.

באחת העיירות אליהן היה הרב מגיע, שכן מלון קטן אשר עמד בניהולו של יהודי. כל אימת שהגיע הרב לעיירה וסביבותיה, אירחו בעל המלון בכבוד רב, ועמד הכן לשרתו בחפץ לב. פעם, שיכן בעל המלון בחדרו של הרב יהודי עשיר שהגיע לאזור לצורך עסקיו.

לאחר יומיים, החליט העשיר לארוז את מטלטליו ולהמשיך בדרכו. אך אויה, תוך כדי התארגנות ליציאה גילה לפתע כי צרור כספו התפוח והגדוש נעלם לבלי הותיר סימן. לא חשד העשיר חלילה וחס ברב, אך הקים קול זעקה שצרורו אבד.

פנה רבי אבלי אל העשיר ברוגע ושאל: “אולי תוכל לתת לי סימנים כמה כסף היה בצרור?”. מנה העשיר את תכולת ארנקו בפרוטרוט, ורבי אבלי סר אל חדר צדדי. לאחר מספר דקות שב, כשבידו הסכום במלואו. “מצאתי מקודם סכום גדול”, חייך אל העשיר, “עתה מבין אני שכספך הוא”.

העשיר הנרגש הודה לרב מקרב לב ופנה לארגן את חפציו. עודו מקפל את כלי מיטתו, והנה פרצה מפיו קריאה חדה בשנית, צרורו התפוח ניצב שם כאילו מעולם לא אבד. נבוך כולו פנה העשיר לרבי אבלי ושאל: “רבי, עד כדי כך? מדוע היית מוכן לתת לי סכום כה גדול מכיסך בעוד שכלל לא מצאת את כספי?”.

“תנוח דעתך”, חייך רבי אבלי, “לא היתה זו מתנה, רק הלואה. ידעתי שכל עוד הנך מבולבל – לא תמצא מאומה. הענקתי לך הלוואה באותו סכום כדי שתירגע, ואכן תוך מספר דקות מצאת את אבדתך”.