עבדים היינו – ומה עכשיו?!
כואב לי הלב כשאני רואה עבדים, בכל פעם שאני פוגש בהם, אני מנסה להבקיע משהו מחומות הכלא שלהם, או לפחות לגרד קצת את הבטון שמקיף אותם, אומנם אין שלשלאות שמחוברות לכדורי ברזל כבדים על הרגליים שלהם, אבל מצבם גרוע מזה – כדור הברזל הכבד שוכן בתוך הלבבות שלהם – הם עבדים.
אני פוגש עבדים בכל יום. קל לזהות אותם, כל אחד מהם הוא אדון לעצמו, ולעצמו בלבד. לא אכפת לו מה יקרה, לא מזיז לו איך תרגיש, לא משנה לו אם העולם יישרף, הוא סגור בתוך כילאו, ואפילו לא מעיף עין דרך החלון המסורג, רק בכדי לגלות שיש שם עולם מלא ומופלא בחוץ, והוא מוותר כמעט תמיד על שעת הטיול היומית…
כי מהי חירות, ומה זה להיות אדם חופשי – בן חורין? מה זה לצאת לחופשי, מעבדות לחירות?
כל העיסוק הזה בפסח ביציאה מעבדות לחירות, קצת מפוספס. מדברים יותר מדי על היציאה עצמה מעבדות לחירות, אבל אם נשים לב, אז בגדול, כל הפסח הזה אומרים לך, בן אדם תדע לך שיכול היה להיות יותר גרוע, תזכור מה היה, ותגיד תודה שאתה לא עבד. תגיד תודה שלא מרביצים לך, ושהילדים שלך חיים בבטחה מסוימת, אני לא מזלזל בחשיבות הענין, לא היינו רוצים לחזור לשם, אני רק אומר שכדאי שתשים לב שכל החירות – שמוכרים לך, היא על דרך השלילה…
בשחרור הזה במקרה הטוב לא יהרגו אותך, לא יכו אותך, לא ישפילו אותך, ואומנם עם כל המשמעות הגדולה שמגיעה לו בצדק, בכל זאת הוא חסר כל תוכן, באמת שהיציאה מעבדות לחירות היא הטפל. העיקר הוא מהי אותה חירות ומה עושים איתה, איך חיים כבני חורין, ועל זה אנחנו לא מדברים מספיק.
חופש בלי רצון עצמי אין לו תוכן, או מהות – ולכן אין לו כל מובן. ולכן הוא לא חופש. הוא שיעבוד לדברים חיצוניים.
עיקרון זה, נכון למעשה בכל יצור חי. תופעה ידועה היא שבעלי חיים הנולדים, או מוחזקים בשבי זמן רב, שגם כאשר הם משתחררים מדי פעם, ובורחים אל מחוץ לסורג, ונראה כי הם מעוניינים בחופש, או כשמשחררים אותם לחופשי, מתברר שכעבור זמן קצר, הם חוזרים חזרה למקום בו הם נכלאו, הם לא יודעים כיצד לחיות בחופש, כי הם לא מסוגלים לחיות בעולם חופשי, ללא אדונים ומטפלים, וכי בעצם אין להם כל דחיפה פנימית לכך.
יצורים אלו, הנראים כמתאמצים כל-כך להיחלץ מתוך כלאם, אינם פועלים אלא מתוך אינסטינקט עמום, אך כשהם מגיעים לשחרור זה – הם לא רוצים אותו ואינם מסוגלים לחיות איתו.
בדרך-כלל הם חוזרים כעבור ימים אחדים אל הנוחות של המכלאה, אל סדר החיים הקבוע בה, אל מציאותו של המטפל הדואג להם – אפילו אם הוא מעביד אותם בפרך…
ואם בבעלי חיים כך, בבני אדם על אחת כמה וכמה. האם זה לא בדיוק מה שקרה לעם ישראל שתמיד אמרו “בואו נשוב למצרים”? עם ישראל במדבר, בכל צרה שהיתה מצריכה התמודדות הכי קלה, חזר על הרעיון ההזוי: בואו ונחזור למצרים. כאילו זה פתרון הקסם, אין מים – מצרים, משה נעלם – מצרים, צריך להלחם – בואו נחזור למצרים.
להיות בן חורין פירושו: להיות בעל אישיות עצמית, להיות בעל מטרת חיים עצמית, שיש טעם לנסות לחיות אותה על אף כל הקשיים שבה. עבד אינו רק מי שמשועבד לאחר, אלא כל מי שאין לו זהות עצמית משלו, והוא פועל על-פי אמות מידה חיצוניות ומוחצנות, להוציא את העיניים לכולם, שיחשבו שיגידו שידברו – צו האופנה.
לכן אנחנו לא מסתפקים בחג הפסח, אלא מיד אנחנו מחכים, מייחלים וסופרים מתי נגיע כבר למתן תורה אל התוכן האמיתי, וממילא אל החירות החיובית הבונה, אל הרוגע והשלוה שבלמצות את עצמך. “והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות” – אל תקרא “חרות” אלא “חירות”, החופש לגדול ולהתפתח, היכולת ליצור דברים חדשים, ולגלות עולמות חדשים בתוכנו פנימה, להשתחרר מהכבלים שקושרים אותנו אל החומר, לצאת מהכלא של הריכוז בעצמנו בלבד בכל רגע נתון, החופש לחוש אכפתיות ואהדה, היכולת המופלאה להשתחרר מן הכבלים העצובים של העולם הזה, ולפרוח ולשמוח בתוכן חיינו, הלא היא התורה, ובאהבת ליבנו בורא העולם – נותן התורה.
כואב לי הלב כשאני רואה עבדים, בכל פעם שאני פוגש בהם, אני מנסה להבקיע משהו מחומות הכלא שלהם, או לפחות לגרד קצת את הבטון שמקיף אותם, אומנם אין שלשלאות שמחוברות לכדורי ברזל כבדים על הרגליים שלהם, אבל מצבם גרוע מזה – כדור הברזל הכבד שוכן בתוך הלבבות שלהם – הם עבדים.
אני פוגש עבדים בכל יום. קל לזהות אותם, כל אחד מהם הוא אדון לעצמו, ולעצמו בלבד. לא אכפת לו מה יקרה, לא מזיז לו איך תרגיש, לא משנה לו אם העולם יישרף, הוא סגור בתוך כילאו, ואפילו לא מעיף עין דרך החלון המסורג, רק בכדי לגלות שיש שם עולם מלא ומופלא בחוץ, והוא מוותר כמעט תמיד על שעת הטיול היומית…
כי מהי חירות, ומה זה להיות אדם חופשי – בן חורין? מה זה לצאת לחופשי, מעבדות לחירות?
כל העיסוק הזה בפסח ביציאה מעבדות לחירות, קצת מפוספס. מדברים יותר מדי על היציאה עצמה מעבדות לחירות, אבל אם נשים לב, אז בגדול, כל הפסח הזה אומרים לך, בן אדם תדע לך שיכול היה להיות יותר גרוע, תזכור מה היה, ותגיד תודה שאתה לא עבד. תגיד תודה שלא מרביצים לך, ושהילדים שלך חיים בבטחה מסוימת, אני לא מזלזל בחשיבות הענין, לא היינו רוצים לחזור לשם, אני רק אומר שכדאי שתשים לב שכל החירות – שמוכרים לך, היא על דרך השלילה…
בשחרור הזה במקרה הטוב לא יהרגו אותך, לא יכו אותך, לא ישפילו אותך, ואומנם עם כל המשמעות הגדולה שמגיעה לו בצדק, בכל זאת הוא חסר כל תוכן, באמת שהיציאה מעבדות לחירות היא הטפל. העיקר הוא מהי אותה חירות ומה עושים איתה, איך חיים כבני חורין, ועל זה אנחנו לא מדברים מספיק.
חופש בלי רצון עצמי אין לו תוכן, או מהות – ולכן אין לו כל מובן. ולכן הוא לא חופש. הוא שיעבוד לדברים חיצוניים.
עיקרון זה, נכון למעשה בכל יצור חי. תופעה ידועה היא שבעלי חיים הנולדים, או מוחזקים בשבי זמן רב, שגם כאשר הם משתחררים מדי פעם, ובורחים אל מחוץ לסורג, ונראה כי הם מעוניינים בחופש, או כשמשחררים אותם לחופשי, מתברר שכעבור זמן קצר, הם חוזרים חזרה למקום בו הם נכלאו, הם לא יודעים כיצד לחיות בחופש, כי הם לא מסוגלים לחיות בעולם חופשי, ללא אדונים ומטפלים, וכי בעצם אין להם כל דחיפה פנימית לכך.
יצורים אלו, הנראים כמתאמצים כל-כך להיחלץ מתוך כלאם, אינם פועלים אלא מתוך אינסטינקט עמום, אך כשהם מגיעים לשחרור זה – הם לא רוצים אותו ואינם מסוגלים לחיות איתו.
בדרך-כלל הם חוזרים כעבור ימים אחדים אל הנוחות של המכלאה, אל סדר החיים הקבוע בה, אל מציאותו של המטפל הדואג להם – אפילו אם הוא מעביד אותם בפרך…
ואם בבעלי חיים כך, בבני אדם על אחת כמה וכמה. האם זה לא בדיוק מה שקרה לעם ישראל שתמיד אמרו “בואו נשוב למצרים”? עם ישראל במדבר, בכל צרה שהיתה מצריכה התמודדות הכי קלה, חזר על הרעיון ההזוי: בואו ונחזור למצרים. כאילו זה פתרון הקסם, אין מים – מצרים, משה נעלם – מצרים, צריך להלחם – בואו נחזור למצרים.
להיות בן חורין פירושו: להיות בעל אישיות עצמית, להיות בעל מטרת חיים עצמית, שיש טעם לנסות לחיות אותה על אף כל הקשיים שבה. עבד אינו רק מי שמשועבד לאחר, אלא כל מי שאין לו זהות עצמית משלו, והוא פועל על-פי אמות מידה חיצוניות ומוחצנות, להוציא את העיניים לכולם, שיחשבו שיגידו שידברו – צו האופנה.
לכן אנחנו לא מסתפקים בחג הפסח, אלא מיד אנחנו מחכים, מייחלים וסופרים מתי נגיע כבר למתן תורה אל התוכן האמיתי, וממילא אל החירות החיובית הבונה, אל הרוגע והשלוה שבלמצות את עצמך. “והמכתב מכתב אלוקים הוא, חרות על הלוחות” – אל תקרא “חרות” אלא “חירות”, החופש לגדול ולהתפתח, היכולת ליצור דברים חדשים, ולגלות עולמות חדשים בתוכנו פנימה, להשתחרר מהכבלים שקושרים אותנו אל החומר, לצאת מהכלא של הריכוז בעצמנו בלבד בכל רגע נתון, החופש לחוש אכפתיות ואהדה, היכולת המופלאה להשתחרר מן הכבלים העצובים של העולם הזה, ולפרוח ולשמוח בתוכן חיינו, הלא היא התורה, ובאהבת ליבנו בורא העולם – נותן התורה.
Google
תגובות