מי חזק יותר

כלל ברזל הוא במלחמה – אין יוצאים לקרב בטרם בודקים היטב את יחסי הכוחות, ונערכים בהתאם. ואף אנו, לפני צאתנו למלחמה נגד יצרנו הרע, עלינו לבדוק האם יש לנו יכולת התמודדות מולו, והאם אנו מצוידים במספיק תחמושת כדי להילחם מול חילותיו.

כשנבדוק זאת, נמצא כי יחסי הכוחות רחוקים מלהיות שווים, וידו של היצר על העליונה. ראשית-כל היצר הינו כוח רוחני רב עוצמה, שנית הוא מופיע באדם מיד עם לידתו, שלא כמו היצר הטוב שמגיע רק בגיל מצוות. ואם כן כיצד יכול האדם להילחם מולו?

התשובה היא שאכן בדרך הטבע אין לאדם סיכוי במלחמה מול היצר! אם כן, כיצד נדרש האדם להתגבר עליו? אלא, הקב”ה אינו מבקש שתמגר אותו לבדך, כי זאת לא יעלה בידך, הקב”ה רוצה שתעשה את המירב שבידך, והוא כבר יגמור בעדך. כפי שאמר רבי יהושע בן לוי: “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו… ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו” (קדושין ל' ע”ב). וכן מובא במדרש: “רבי יסא אמר: אמר הקב”ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו” (שיר השירים רבה, פר' ה).

אדם חושב לעצמו בזחיחות, שהוא חזק יותר מיצרו הרע, ולבטח יצליח להתגבר עליו… ואף זו עצת היצר, שכן ישים נא אל לבו כי גדולים וטובים ממנו לא הצליחו להתגבר עליו. אם אבות העולם – אדם הראשון וחוה לא יכלו לו, מה נגיד אנו אזובי הקיר?!… ואכן, 'אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו'…”.

יסוד זה מרומז בפסוק: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ” (דברים כא, י). לפי פשט הפסוק, מדובר על יציאה למלחמת הרשות כנגד אויבי העם. אולם רבותינו דרשו שרמז יש במלחמה זו על המלחמה הפרטית והתמידית שיש לכל אדם בלבו נגד האויב הפנימי, אשר באמצעותה שואף ומבקש הוא להכניע את האדם. ולכן כתבה זאת התורה בלשון יחיד “כי תצא”, ולא בלשון רבים “כי תצאו”.

באה התורה ומבטיחה לאדם: “כי תצא למלחמה על אויבך” – לא נאמר: “כי תלחם”, אלא “כי תצא”, די בכך שתצא למלחמה כנגד אויבך – היצר הרע, ואז התוצאה תהיה: “ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו” – ה' כבר יסייע בידך לנצח את היצר. אך אם תשקוט על שמריך ותישאר שאנן, סופך שהיצר יצליח אט אט לחדור אל מפתחי לבך, להטיל בך את ארסו ולבסוף חלילה להכניעך. ללמדך שהנצחון במלחמה כנגד היצר, אינו בידי האדם בלבד. הקב”ה חפץ לעזור לאדם במאבקו עם יצרו, אך בתנאי שתהיה נכונות מצדו.

ובספר “נתיבי אור” למד מכך הצדיק רבי נסים יגן זצ”ל שיש כאן מצד אחד בשורה טובה, שכל אחד יכול לנצח את היצר, ומצד שני תביעה, שכן אם לא עלה ביד האדם לנצח את יצרו, אין זה מאחר שלא היה יכול, אלא בגלל שלא יצא להילחם! מאחר שלא מספיק רצה!*

בזה תתיישב סתירה שיש לכאורה בין שני פסוקים: כתוב אחד אומר “שובו אלי נאם ה' צבאות ואשובה אליכם” (זכריה א, ג), כלומר עם ישראל נדרש לשוב אל הקב”ה ורק אח”כ הקב”ה ישוב אליו. וכתוב אחר אומר “השיבנו ה' אליך ונשובה” (איכה ה, כא) – עם ישראל פונה אל ה' שישוב אליו, שימשוך אותם אליו על ידי שיראה להם איזה נס וכדומה, ואח”כ יבוא השלב של 'נשובה'. ומה האמת? איזה מהשלבים הוא הקודם והראשוני?

אלא, הקב”ה פונה לעם ישראל ואומר להם “נכון, מבקשים אתם 'השיבנו ה' אליך', אך קודם כל 'שובו אלי'. אמנם איני דורש מכם תשובה מלאה, אך לפחות פתחו לי פתח, ההתחלה צריכה להיות מכם, ואז 'ואשובה אליכם'”. בלי ההתעוררות מצד האדם, הוא לא יקבל אתערותא דלעילא. רק כאשר הוא בבחינת “בא ליטהר”, אז “מסייעין אותו”. בעניינים רוחניים שלא כמו בעניינים גשמיים, הצעד הראשון צריך לבוא מצד האדם, מכיון שה' נותן לאדם בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, ורק לאחר שהוא בוחר בטוב בפועַל ממש, מסייעין אותו.

עקרון זה פועל גם להיפך. כשם שאם יפתח האדם פתח, יסייעו בידו מן שמיא, כך אם יפתח פתח ליצר הרע, אם יוותר לו בדבר קטן, היצר הרע ישלוט עליו.