יוסף מוקיר תורה
הספק טרד את מנוחתו של ר' יוסף, מחד גיסא הוא מעוניין לתרום בסתר, ומאידך הוא יודע שאם יתרום בעין יפה יגרום גם לאחרים לתרום.
מה עושים כשיש ספק?
ר' יוסף שאמון על דעת תורה ניגש לשאול את רבו.
הרב כמובן הורה לו ש'מותר' לו לתרום בגלוי ואל לו לחוש…
עובדה זו מעניקה הצצה קלה לדמותו של איש החסד ר' יוסף בוכריץ זצ”ל והי”ד.
עמוד החסד
ר' יוסף נולד בזרזיס שבתוניסיה, והיה מצאצאיו של הגאון רבי יוסף בוכריץ זצ”ל, ונקרא על שמו.
על אף שכל ימיו של סבו רבי יוסף היו קודש ללימוד התורה בהתמדה ובחשק, ידוע היה כאיש חסד ממדרגה ראשונה. זמן ניכר מזמנו היה מקדיש למעשי צדקה וחסד, כאשר תורתו תחילתה היתה חסד וסופה חסד. את העזרה והסעד לבני הקהילה, ראה כחלק מחובתו כרב הקהילה, והתייגע בעצמו לדאוג רבות לצרכיהם, על מנת להקל מעליהם את עול הפרנסה, ולסייע בידם לצלוח את משברי החיים. עזרתו לזולת לא ידעה גבולות. נותן היה ואינו מקבל. לכל דורש ומבקש, היה עוזר ומסייע בחפץ לב, אף כשהיה הדבר כרוך בנסיעות וטורח רב. ובפרט, מקום מיוחד שמור היה בלבו לעניי העיר.
שמא קא גרים, ונכדו ר' יוסף שכאמור קרוי היה על שמו, הושפע רבות ממדותיו של סבו הגדול. העמוד הגדול בו החזיק, היה ללא ספק עמוד החסד. אהבת חסד היתה ספוגה בו כל חייו. בכל הזדמנות שהיה באפשרותו להעניק לזולת, נרתם היה בכל מרצו. מכריו מעידים כי רק על מדת החסד שלו והנהגותיו המיוחדות בענין גמילות חסדים, ניתן לחבר ספר שלם.
בכל לבבו ולא פחות בכל מאודו (תרתי משמע), היה גומל חסדים טובים. במדת רחמנותו, לא היה משיב איש ריקם, ונותן לכל אדם בעין נדיבה ובנפש חפצה. כשהיה שומע על חולה הזקוק לתרומה, היה מיד פושט ידו ונותן מתן הגון לצדקה.
ויותר ממה שנתן בגלוי, נתן בסתר. רגישות גדולה היתה לו לזולת שלא יחושו נחותים בגלל שמקבלים עזרה, ולכן דאג תמיד שהכסף יעבור בצורה מכובדת.
והיה זריז במדת הצדקה. חבילת מזומנים נחה תמיד בכיסו לכל עת מצוא, כאשר כל נזקק שמבקש, מקבל על אתר עזרה וסיוע.
הבחנה מיוחדת היתה לו לזהות אנשים שזקוקים לסיוע כספי, גם אם לא פנו אליו, בבחינת “אשרי משכיל אל דל”. בהספד השבעה עליו, סיפר מרן ראש הישיבה שליט”א, שבתקופת מחלתה של רעייתו הרבנית ע”ה, היו הוצאות רבות. ופעם אחת בא אליו ר' יוסף ותקע לידיו מעטפה. לשאלתו, מה זה ועל מה זה, ענה בפשטות ששם לב כי מצב רוחו של הרב לא טוב, והחליט לעזור מיוזמתו. לאחר מכן פתח מרן את המעטפה, ומצא שיש בה עשרת אלפים ₪.
גמילות החסדים שלו היתה דרך חיים, והיה “אוהב את הצדקות” פשוטו כמשמעו! ולא היה הדבר נובע מבזבזנות, אלא הרגיש שכאשר הוא נותן צדקה, הוא משקיע בעסק מניב פירות, והתייחס לכך לא פחות מכל עסק אחר שעשה. הוא פעל בהרגשה שיותר מאשר הוא עושה עם העני, העני עושה עמו. עד שהתקיים בו הפסוק “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר” – התרומה היתה גורמת לו להיות יותר מאושר.
את הוריו היה מכבד באופן בלתי רגיל, והיה מדבר אליהם בכבוד גדול. כשהיו מגיעים לביקור בארץ, היה מתפנה מכל עיסוקיו, ונמצא כל הזמן צמוד לידם, על מנת לשמשם ולמלא את רצונם.
עצה ותושיה
לא רק בממון עזר וסייע, אלא גם במתן עצה ותושיה לכל דורש. על אף טרדותיו המרובות, נתן לכל פונה יחס אישי, ועזר וסייע ככל יכולתו.
פעם ניגש אליו מכר, ותינה בפניו את בעייתו: בשעה טובה נולד לו בן זכר לאחר הרבה שנים, והתגלע ויכוח גדול בינו לבין אשתו מי יהיה הסנדק, כשכל אחד מהם חפץ לכבד את אביו בסנדקאות. ענה לו בחכמה: על פי מה שאני יודע, יש מצוה גדולה שהאב בעצמו יהיה סנדק, ולכן אני מציע לך שתהיה אתה סנדק, וכך יבוא השלישי ויכריע ביניהם. האיש עשה כעצתו, והשלום שב למשפחה.
כשהיה תומך באנשים קשי יום, לא היה מסתפק בנתינת הממון, אלא היה גם עוזר להם לצאת מהכאב שהיו בו, ומפייסם בדברים. כמאמר הגמרא: “והמפייסו – מתברך באחת עשרה ברכות”. ויותר מאשר היה משקה אותם חלב, היה מלבין את שיניהם בהארת פניו ונתינתו מכל הלב.
בקשה לא שגרתית שהופנתה אליו, מעידה כי לא רק בכסף ועצות היה עוזר, אלא בכל אשר חסד ייקרא. אחד ממכריו חפץ שבנו ילמד בישיבת “כסא רחמים”, ופנה אל ר' יוסף שיסייע בידו. ר' יוסף שהכיר בכשרונותיו של הבחור, הבטיחו להשתדל בענין. לאחר שלחץ על הנהלת הישיבה, קיבלוהו. וב”ה נחשב לאחד מהמצטיינים בישיבה, עד שהגאון רבי צמח מאזוז שליט”א, התבטא “אילולא ר' יוסף, היינו עלולים לאבד בחור חשוב כזה…”.
בצל החכמה
חביבים עליו במיוחד היו בני הישיבות לומדי התורה. בימיו המועטים והקצרים, הספיק לעזור למאות אברכים ובני תורה. כאשר שמע על בחור העומד להינשא, ואין לו אפשרות מבחינה כלכלית, היה מנדב לו מכיסו ברוחב לב. הוא כאב מאד את העובדה ששידוכים רבים מתבטלים רק בשל הנושא הכספי, “ראו איך העולם הפוך” היה אומר לבניו “עסקים – אנשים בוחרים לעשות רק עם חברים, למרות שאינם בעלי ממון, ואילו כשמתחתנים – מחפשים כסף במקום לחפש את הדברים האמיתיים”…
מוגיע היה את מוחו במציאת פתרונות שיקלו על מצבם הכלכלי של בני הישיבות. בכל שנה לקראת חג הפסח, היה מוכר מצות במחיר מסובסד למהדרים במצה שמורה יד ומכונה. והיה משתדל להוזיל כמה שיותר את עלות רכישת מצות יד שמורה משעת קצירה, באומרו: “הרי מי שצורך את המצות הללו, הם בעיקר אברכים ובני תורה המהדרים במצוות, ומכיון שאין ידם משגת, יש להשתדל להפחית להם ככל האפשר מהעלויות”.
לישיבתנו הקדושה שמור מקום של כבוד ויקר לר' יוסף, שהיה מגדולי תומכיה של הישיבה, והיה אף חבר בעמותה של הישיבה. כל ימיו עשה רבות למען הישיבה, וכל זאת בצניעות אופיינית, עד שאיש מלבדו וייבדל לחיים טובים הגאון רבי צמח לא ידעו את היקף תרומותיו.
אהבתו לתורה וללומדיה, נבעה ללא ספק מכך שהוא בעצמו מקפיד היה לקבוע עתים לתורה, למרות טרדותיו המרובות. ר' יוסף אכן מחייב את העשירים. תמיד אמר שהוא מצפה ליום שבו יוכל לשבת ללמוד תורה ולהקדיש לה את כל עתותיו.
גם בלב בניו השריש את אהבת התורה, ולא רצה שדבר כלשהו יפריע לבניו ויסיח דעתם מלימודה, ולכן העדיף לא לשתף אותם בהרבה דברים קשים שעברו עליו בחייו. מספרים חבריו שתמיד היו מקניטים אותו: “היכן הילדים שלך? מדוע אתה עובד קשה ולא משתף אותם בעסקים?”. ותמיד היה משיב להם בלב שלם: “מכיון שהם לומדים תורה, אעשה הכל כדי לא להפריע להם להתעלות, וגם אני בעצמי מחכה שאוכל לפרוש וללמוד תורה”.
באזור מגוריו, לא היו בחורי ישיבות שמסתובבים עם חליפות וכובעים. כשהגיע עת בניו להכנס לעול תורה ומצוות, קנה להם מגבעות, אך בשל הסביבה הם התביישו לחובשם. מה עשה? לקח את המגבעת של אחד הבנים, וחבש בעצמו, וכך נכנס לבית הכנסת, על מנת להראות שאין ממה להתבייש…
כשווה בין שווים
למרות מעמדו הרם, היה מתלבש בפשטות, ונטמע בין הקהל. כל מעשיו נעשו בסתר. עם כולם היה מדבר בענוה ובחיבה, ולא נותן לאף אחד להרגיש שהוא למעלה ממנו במשהו. אהב שלום ורדף שלום, ופעמים ששילם הרבה במחיר השלום. חביב היה על הבריות. ומאד כבדוהו והעריכוהו, על אף שהיה בורח מן הכבוד, היו רודפים אחריו לכבדו. היה לו מבט לבבי וחם שקשה היה לסרב לבקשתו.
על אופיו הנינוח מעידים עובדיו, שהיו חשים כעמיתים לצדו, ולא נתן להם תחושת עליונות של בעל הבית מול עובדיו. כאשר היה להם איזו צרה, היו משתפים אותו, והיה מסייע להם. אחד מעובדיו סיפר שפעם נכנס לטבול במקוה, כאשר בכיסו סכום כסף גדול. ירד וטבל עלה ונסתפג, וכשבא לצאת הבחין כי נגנב ממנו כיס המעות. סיפר זאת בצער לבעל הבית שלו ר' יוסף, ומיד כששמע זאת השלים לו חסרונו.
אופיו החביב, לא סתר את עמידתו האיתנה על גדרי ההלכה, והוא השכיל לשלב בין השניים ולקדש שם שמים. באירועים במשפחתו, הוכיח לכולם כי ניתן לערוך שמחה אמיתית יחד עם שמירה על גדרי הצניעות. אנשים היו תמהים איך ייראה האירוע עם מחיצה ש'מפריעה' באמצע, אולם הוא בחוכמתו עשה בר מפואר ורחב ידים עם הרבה בלונים שהפריד בין העזרות…
מוקיר ורחים רבנן
הכנעה מיוחדת היתה לו בפני תלמידי חכמים, ואפילו היו צעירים בימים. מדבר היה עמם, בשפה רפה ובכובד ראש, ועומד לפניהם כעבד לפני רבו, בהתרגשות ובהכנעה. הגאון רבי יוסף עזרן זצ”ל רבה של ראשון לציון שחיבבו מאד, סיפר שפעם אחת ביקש ממנו עזרה עבור ישיבה בעירו, והתגובה החמה שלו כל כך הפעימה אותו, עד שלא הצליח לשכוח אותה כל ימיו.
הוא לא רק כיבד רבנים בעצמו, אלא דאג שגם אחרים יתנו כבוד לתורה. כאשר המתין פעם בתור לַסַּפָּר שבשכונת מגוריו, הבחין ברב השכונה הממתין בתור ככל האנשים. מיד פנה לספר והעיר לו כי אין זה כבוד התורה שרב השכונה יחכה בתור… ולא זז משם עד שהספר הבטיחו כי לעולם לא יתן לרב לחכות אלא מיד יכנס לפני כולם.
היה פעם רב עיר שהוזמן לערוך חופה לזוג, ומשום מה הענין נשכח ממנו. כאשר נוכח החתן שהרב לא הגיע, החליט לתבוע אותו על כך, ולא היה מוכן לוותר. ר' יוסף שהכיר את החתן, הצליח לפשר בענין, ובחכמתו הציע שהרב יעשה לו חנוכת בית, ובכך הכול בא על מקומו בשלום.
לאחת ההילולות שמקיימת הישיבה בכל שנה, הגיע אורח-כבוד נשיא המדינה. בשלב מסוים נקרא ר' יוסף לעלות לבמה כדי להתברך מפי מרן ראש הישיבה שליט”א. בדרך, לחץ גם את ידו של הנשיא. לאחר זמן, הביאו לו לבחור מבין שתי התמונות, תמונה אחת להגדלה. בחר מיד בתמונתו עם ראש הישיבה, בהפטירו “מה יש לי לעשות עם תמונתי עם הנשיא…”. אגב, שנה לפני פטירתו, זכה בהילולא בהגרלה של הרכב.
איש אמונה
בקרבו היתה מושרשת אמונה פשוטה וצרופה בבורא עולם. האמונה המיוחדת שלו בקב”ה, יסודה היה במשפט אחד שהשריש לבניו: אמונה – ברכה, גזל – דלות. כלומר: האמונה היא זו המביאה לידי ברכה, ואילו הגזל מביא לידי דלות. בהלוויתו של הגאון הצדיק ר' ינון חורי זצ”ל כשסיפרו כמה היה נזהר בענין הגזל בבית הספר בו לימד, התבטא ר' יוסף כי אכן אלו דברים שמאד קשה להיזהר בהם, ולכן עמד ואמר “אני מוחל לכל עובדי משרדי על דברים כאלו, כדי שלא יכשלו בגזל”…
הן שלו היה הן, ולאו שלו היה לאו. עמיתיו לעסקים ידעו שעל דברתו ניתן לסמוך בעינים עצומות, וכי אם הבטיח שיעשה דבר מסוים או שלא יעשה, אין סיכוי שישנה ממלתו. והיו מאמינים לדבריו ללא צורך במכתב חתום או בטחונות וכדומה. וגם בעניני צדקות, אם חשב לתת ואפילו שאמר “בלי נדר”, היה נותן ועושה מה שחשב.
קרבן פסח
פתיל חייו של ר' יוסף נקטע באבחת רגע. בליל בדיקת חמץ התשס”ד, נרצח באופן טראגי על ידי בני עוולה. ה' יקום דמו.
הלוייתו הכואבת התקיימה בערב פסח אחר חצות. בהספדו הכואב, הסביר מרן ראש הישיבה שליט”א שר' יוסף הלך כקרבן פסח לכפר על עם ישראל, ומנע בכך שלא יהיו פיגועים ואסונות אחרים במשך חג הפסח. ואכן “יוסף” נוטריקון: יקר וצדיק סיכל פגועים. “בוכריץ” נוטריקון: בדמו ובנפשו כיפר ראשי ישראל צדיקים.
בהספד במלאת שבעה לפטירתו, סיפר מרן ראש הישיבה שליט”א על חלום מפעים שחלם כמה ימים לפני המקרה הקשה. בחלומו, ראה ספר תורה שנפל, ולא הבין את פשר החלום. רק לאחר שקיבל את הבשורה המרה, הבין למפרע את החלום, שלא רק ספר תורה אחד נפל אלא הרבה ספרי תורה שהיה תורם ונותן לישיבות.
בדבריו, הזכיר את הקשר המיוחד שהיה בין ר' יוסף לישיבה, והמליץ עליו את הפסוק הנקרא בהפטרת שבת חול המועד פסח “ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה ואמר ה' אלוקים אתה ידעת” (יחזקאל לז, ג). פסוק זה מרמז על שתי דמויות שתמכו בישיבה ועזרו לה ללא לאות מהונם ומאונם: 'התחיינה' בגימטריא “איש מצליח” (עה”כ), הוא מרן מייסד הישיבה שעל אף היותו מנהל הישיבה ומלמד בה, עשה הכל ללא תשלום, ובהמשך הפסוק “ה' אלוקים אתה ידעת”, “ידעת” בגימטריא “יוסף בוכריץ”. ויש קשר בין שניהם בחייהם ובמותם, ששניהם נהרגו על ידי רוצח מתועב בשלוש יריות. ויהי לפלא.
סגירת המעגל
יוזמות רבות שהחל בחייו, קרמו עור וגידים רק לאחר פטירתו. הפרוייקט הגדול מכולם, שהשתדל בו רבות, אך לדאבוננו לא זכה לראותו בחייו, הוא העלאת עצמותיו של מרן הגאון רבי שאול הכהן זצ”ל. לא רבים יודעים, אך ר' יוסף הוא זה שיזם את הדבר.
מאחורי מבצע העלאת ארון הקודש, מסתתרת פרשיה ארוכה ומסתורית, שתחילתה לפני מאתיים שנה בקללת מרן הגאון רבי שאול הכהן זצ”ל שרבצה לדורות על משפחת בוכריץ שהצֵרה צעדיו.
הכל החל כעשר שנים לפני כן. ר' יוסף, נועץ עם מרן הגר”מ מאזוז שליט”א ואחיו הגאון רבי צמח מאזוז שליט”א, מה לעשות על מנת להסיר את הקללה הרודפת אחרי המשפחה. הפתרון שהציעו הרבנים היה כי הטובה הגדולה ביותר שיכולה להיות לנשמתו של הצדיק – היא להעלות את עצמותיו הקדושות לארץ, שכן ידועים היו כיסופיו העזים לארץ הקודש.
כדרכו, נענה ר' יוסף מיד. הידיעה ששלטונות תונס מקשים על העלאת עצמות מחוץ למדינה וקבורתם במדינה אחרת, לא הרתיעה אותו. הוא קשר מיד קשרים עם האנשים הנכונים שיכולים להשפיע על ראשי השלטון שם, וביקש מהם לנסות לפעול בכל מחיר עד לקבלת אישור להוצאת עצמותיו של רבנו והבאתו לארץ ישראל. כצפוי, הפעולה לא היתה פשוטה כלל וכלל, אלא מבצע מורכב ומסובך. בדרכן של הנפשות הפועלות, נִקרו מהמורות ומכשולים רבים. אך למרות כל הקשיים, נחוש היה בדעתו להסיר את הקללה מעל המשפחה, והוא לא חדל להפעיל קשרים, להזרים כספים, להשפיע ולבקש דבר אחד – להתיר את העלאת עצמותיו של רבי שאול.
בכל אותה עת, היה מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א מדווח על המאמצים. הוא עודד את ר' יוסף, אך הסירוב מצד ראשי השלטון לבקשה החריגה היה מוחלט. האיש לא ויתר. הוא פנה שוב ושוב לראשי השלטון, לראשי הקהילה, לקברניטיה של יהדות תונס וביקש מהם, אל תשיבו את פנינו ריקם.
בינתיים, נפטר ר' יוסף בנסיבות טראגיות. צוואתו הבלתי כתובה לבניו היתה אחת – המשיכו במאמצים להעלות את עצמותיו של רבי שאול הכהן. הבנים הבטיחו לעצמם למלא את משאלת אביהם, והבכור שבהם המשיך להטריד בתונס את כל מי שהיה יכול. במשך מספר שנים הם פעלו ללא לאות יחד עם האחים הגבירים הנכבדים לבית עמאר הי”ו מצרפת וד”ר וזיפה (יוסף) טרבלסי הי”ו.
גם הקהילה היהודית בג'רבא, לא ממש התלהבה מהאפשרות להיפרד ממי שנחשב לגדול רבניה, אך הקושי הגדול היה מול השלטונות, שסירבו בכל תוקף לשמוע על הנושא. ד”ר מר וזיפה טרבלסי הי”ו, אשר לו קשרים ענפים בממשלת תונס ומי שהוביל את המהלכים מול ראשי השלטון בהשגת הרשיון להעלאת עצמותיו הקדושות, ניסה להסביר לגורמים בממשל התוניסאי את החשיבות והמצוה הגדולה בהעלאת העצמות הקדושות לארץ ישראל. נדרש היה לשמור על חשאיות רבה, שכן הערבים שם טוענים שקברי היהודים העתיקים הינם רכוש המדינה ומקפידים מאוד שלא להוציא את עצמותיהם. ההתנגדות מצד השלטונות היתה גם משום שהם מאמינים מאוד בכך שעצם הימצאות קברי הצדיקים בארצם, מביאה להם ברכה, ולכן הם דואגים לשמור על קבריהם. כל אלו הקשו על המשימה.
“זו לא הפעם הראשונה שאני מתעסק בהעלאת קדושים וצדיקים מתונס”, ציין ד”ר וזיפה בדבריו במעמד העלאת העצמות “אך הפעם היה לי קשה מאוד בשונה מפעמים קודמות. הייתי בקשר עם שר הפנים התוניסאי ושר המשפטים, אך הם טרקו טלפונים, ואמרו שאין בכלל על מה לדבר. בשלב מסוים, אמרתי נואש וחשבתי שכבר לא נשיג אישור. והנה דוקא אז, צלצל הטלפון במשרדי. על הקו היה שר הפנים התוניסאי, שבישר לי כי הוא מאשר את הבקשה”.
עקב התפנית הבלתי צפויה, שמחתם של כל הנפשות הפועלות היתה רבה. מכאן ואילך, פעלו הגורמים בשקט מוחלט. סידורים רבים היה עליהם למלא טרם פתיחת הקבר הקדוש, וכדי לא לאבד זמן הם פעלו במהירות רבה. היה עליהם להמציא את האישור הכתוב מתונס הבירה, ולארגן מטוס שיוכל להעמיס את הארון היקר והקדוש לארץ ניטרלית ומשם ישירות לישראל.
ואכן, ביום ששי ט”ו בטבת התש”ע, הובא ארונו של רבי שאול לקבורה בארץ ישראל. לאחר משא ההספדים, ערך מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א, יחד עם רבי שלום הכהן שליט”א מצאצאי רבי שאול, התרת קללות מיוחדת, להסרת הקללה הרובצת על המשפחה שפגעה ברבנו, שהיא השתדלה בהעלאת עצמותיו, ואף מימנה בהון עתק את העלאתו וקבורתו.
הכל חשו כי הם נמצאים במעמד מרגש ונדיר. “באותו יום ששי הרגשנו סגירת מעגל של מאתיים שנה” סיפרו בני משפחתו של ר' יוסף, והצטערו שאב המשפחה לא זכה לראות במימוש תקוותו.
הושיבו ישיבה על קברו
בעצתו של הרה”ג ר' צמח מאזוז שליט”א, הושיבו בניו ישיבה על קברו – כולל “עוד יוסף חי” שעל ידי ישיבת כסא רחמים. במסגרתו לומדים בחורי הישיבה בזמנים שמעטים הלומדים בהם, כמו בימי שישי אחרי הצהרים, יום שבת לפני תפלת שחרית, מוצאי כיפור, ועוד. זמנים אלו שהם בבחינת “מת מצוה”, מעלת הלומד בהם גדולה כידוע. כמו כן מתקיימים במסגרת “עוד יוסף חי” מבחנים בהלכה. הבחורים המשתתפים בלימודים ובמבחנים מקבלים מלגות מכובדות המסייעות להם, וכך בניו זוכים גם להגדיל תורה וגם לתמוך בתלמידי חכמים, כפי שהיה עושה רבי יוסף בחייו.
בראשון לציון עיר מגוריו, נקרא רחוב על שמו ועל שם סבו הגאון הגדול רבי יוסף בוכריץ זצ”ל (בסיוע בן המשפחה מר דורון אוזן). בשם הרחוב הוצב גל-עד למי שרבים מתושבי העיר, נהנו ממנו בידיעה ובלא ידיעה, וידו היתה פתוחה ומושטת לכל.
תנצב”ה
יוזמות רבות שהחל בחייו, קרמו עור וגידים רק לאחר פטירתו. הפרוייקט הגדול מכולם, שהשתדל בו רבות, אך לדאבוננו לא זכה לראותו בחייו, הוא העלאת עצמותיו של מרן הגאון רבי שאול הכהן זצ”ל. לא רבים יודעים, אך ר' יוסף הוא זה שיזם את הדבר.
מאחורי מבצע העלאת ארון הקודש, מסתתרת פרשיה ארוכה ומסתורית, שתחילתה לפני מאתיים שנה בקללת מרן הגאון רבי שאול הכהן זצ”ל שרבצה לדורות על משפחת בוכריץ שהצֵרה צעדיו.
הכל החל כעשר שנים לפני כן. ר' יוסף, נועץ עם מרן הגר”מ מאזוז שליט”א ואחיו הגאון רבי צמח מאזוז שליט”א, מה לעשות על מנת להסיר את הקללה הרודפת אחרי המשפחה. הפתרון שהציעו הרבנים היה כי הטובה הגדולה ביותר שיכולה להיות לנשמתו של הצדיק – היא להעלות את עצמותיו הקדושות לארץ, שכן ידועים היו כיסופיו העזים לארץ הקודש.
כדרכו, נענה ר' יוסף מיד. הידיעה ששלטונות תונס מקשים על העלאת עצמות מחוץ למדינה וקבורתם במדינה אחרת, לא הרתיעה אותו. הוא קשר מיד קשרים עם האנשים הנכונים שיכולים להשפיע על ראשי השלטון שם, וביקש מהם לנסות לפעול בכל מחיר עד לקבלת אישור להוצאת עצמותיו של רבנו והבאתו לארץ ישראל. כצפוי, הפעולה לא היתה פשוטה כלל וכלל, אלא מבצע מורכב ומסובך. בדרכן של הנפשות הפועלות, נִקרו מהמורות ומכשולים רבים. אך למרות כל הקשיים, נחוש היה בדעתו להסיר את הקללה מעל המשפחה, והוא לא חדל להפעיל קשרים, להזרים כספים, להשפיע ולבקש דבר אחד – להתיר את העלאת עצמותיו של רבי שאול.
בכל אותה עת, היה מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א מדווח על המאמצים. הוא עודד את ר' יוסף, אך הסירוב מצד ראשי השלטון לבקשה החריגה היה מוחלט. האיש לא ויתר. הוא פנה שוב ושוב לראשי השלטון, לראשי הקהילה, לקברניטיה של יהדות תונס וביקש מהם, אל תשיבו את פנינו ריקם.
בינתיים, נפטר ר' יוסף בנסיבות טראגיות. צוואתו הבלתי כתובה לבניו היתה אחת – המשיכו במאמצים להעלות את עצמותיו של רבי שאול הכהן. הבנים הבטיחו לעצמם למלא את משאלת אביהם, והבכור שבהם המשיך להטריד בתונס את כל מי שהיה יכול. במשך מספר שנים הם פעלו ללא לאות יחד עם האחים הגבירים הנכבדים לבית עמאר הי”ו מצרפת וד”ר וזיפה (יוסף) טרבלסי הי”ו.
גם הקהילה היהודית בג'רבא, לא ממש התלהבה מהאפשרות להיפרד ממי שנחשב לגדול רבניה, אך הקושי הגדול היה מול השלטונות, שסירבו בכל תוקף לשמוע על הנושא. ד”ר מר וזיפה טרבלסי הי”ו, אשר לו קשרים ענפים בממשלת תונס ומי שהוביל את המהלכים מול ראשי השלטון בהשגת הרשיון להעלאת עצמותיו הקדושות, ניסה להסביר לגורמים בממשל התוניסאי את החשיבות והמצוה הגדולה בהעלאת העצמות הקדושות לארץ ישראל. נדרש היה לשמור על חשאיות רבה, שכן הערבים שם טוענים שקברי היהודים העתיקים הינם רכוש המדינה ומקפידים מאוד שלא להוציא את עצמותיהם. ההתנגדות מצד השלטונות היתה גם משום שהם מאמינים מאוד בכך שעצם הימצאות קברי הצדיקים בארצם, מביאה להם ברכה, ולכן הם דואגים לשמור על קבריהם. כל אלו הקשו על המשימה.
“זו לא הפעם הראשונה שאני מתעסק בהעלאת קדושים וצדיקים מתונס”, ציין ד”ר וזיפה בדבריו במעמד העלאת העצמות “אך הפעם היה לי קשה מאוד בשונה מפעמים קודמות. הייתי בקשר עם שר הפנים התוניסאי ושר המשפטים, אך הם טרקו טלפונים, ואמרו שאין בכלל על מה לדבר. בשלב מסוים, אמרתי נואש וחשבתי שכבר לא נשיג אישור. והנה דוקא אז, צלצל הטלפון במשרדי. על הקו היה שר הפנים התוניסאי, שבישר לי כי הוא מאשר את הבקשה”.
עקב התפנית הבלתי צפויה, שמחתם של כל הנפשות הפועלות היתה רבה. מכאן ואילך, פעלו הגורמים בשקט מוחלט. סידורים רבים היה עליהם למלא טרם פתיחת הקבר הקדוש, וכדי לא לאבד זמן הם פעלו במהירות רבה. היה עליהם להמציא את האישור הכתוב מתונס הבירה, ולארגן מטוס שיוכל להעמיס את הארון היקר והקדוש לארץ ניטרלית ומשם ישירות לישראל.
ואכן, ביום ששי ט”ו בטבת התש”ע, הובא ארונו של רבי שאול לקבורה בארץ ישראל. לאחר משא ההספדים, ערך מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א, יחד עם רבי שלום הכהן שליט”א מצאצאי רבי שאול, התרת קללות מיוחדת, להסרת הקללה הרובצת על המשפחה שפגעה ברבנו, שהיא השתדלה בהעלאת עצמותיו, ואף מימנה בהון עתק את העלאתו וקבורתו.
הכל חשו כי הם נמצאים במעמד מרגש ונדיר. “באותו יום ששי הרגשנו סגירת מעגל של מאתיים שנה” סיפרו בני משפחתו של ר' יוסף, והצטערו שאב המשפחה לא זכה לראות במימוש תקוותו.
הושיבו ישיבה על קברו
בעצתו של הרה”ג ר' צמח מאזוז שליט”א, הושיבו בניו ישיבה על קברו – כולל “עוד יוסף חי” שעל ידי ישיבת כסא רחמים. במסגרתו לומדים בחורי הישיבה בזמנים שמעטים הלומדים בהם, כמו בימי שישי אחרי הצהרים, יום שבת לפני תפלת שחרית, מוצאי כיפור, ועוד. זמנים אלו שהם בבחינת “מת מצוה”, מעלת הלומד בהם גדולה כידוע. כמו כן מתקיימים במסגרת “עוד יוסף חי” מבחנים בהלכה. הבחורים המשתתפים בלימודים ובמבחנים מקבלים מלגות מכובדות המסייעות להם, וכך בניו זוכים גם להגדיל תורה וגם לתמוך בתלמידי חכמים, כפי שהיה עושה רבי יוסף בחייו.
בראשון לציון עיר מגוריו, נקרא רחוב על שמו ועל שם סבו הגאון הגדול רבי יוסף בוכריץ זצ”ל (בסיוע בן המשפחה מר דורון אוזן). בשם הרחוב הוצב גל-עד למי שרבים מתושבי העיר, נהנו ממנו בידיעה ובלא ידיעה, וידו היתה פתוחה ומושטת לכל.
תנצב”ה
Google
תגובות