מחכים לשבת

מה קורה כאשר אורח חשוב ונכבד אמור להגיע לביקור בביתנו?

מבריקים את האריחים, פורסים שטיחים יקרים, הנברשות מפיצות אור בהיר, בחלל האויר עומד ריח מבושם ויוקרתי, ובני הבית מצפים ומחכים בכליון עיניים לבוא האורח הנעלה. כך צריכים אנו לחוש במשך ימות השבוע, לחכות ולצפות בכל לב לאורחת החשובה – שבת המלכה.

דבר זה, לומד הגאון רבי חיים בן עטר זצ”ל בעל האור החיים הקדוש, מן הפסוק בפרשתנו “ושמרו בני ישראל את השבת” (לא, טז), את המלה “ושמרו”, הוא מפרש מלשון “יצפו”, על דרך מה שנאמר: ''ואביו שמר את הדבר'', שפירושו: ציפה והמתין. בפסוק שלפנינו מורה התורה לישראל, שלא תהיה השבת עליהם לטורח, אלא ישמחו בה, ויהיו תמיד ממתינים, מצפים ומייחלים לבואה.

ועוד מפרש כאן האור החיים הקדוש, שיהודי צריך לשמור את השבת, שלא יהיה בה דבר חול. בין ממנו, בין מהזולת. ואל יסתפק במה שישמור עצמו מחילול – שהוא עצמו לא יחלל את השבת, אלא ישמור על השבת לבל תתחלל אף על ידי אחרים, כשם ששומר על גנו ופרדסו.

מעשה היה בבית הצדיק רבי ישראל אבוחצירא זצ”ל. היה זה ביום ששי שעה אחרונה לפני כניסת השבת, והרב קיבל זה עתה את השבת. לפתע שמה הרבנית את לבה לסיר בודד שנשכח, ולא הונח במקומו המיועד לו על הכיריים המכוסות. היא שקלה בדעתה, ואחר בקשה מאחת העוזרות להניח הסיר על הכיריים. מספר דקות לאחר מכן, נתקל אי-מי בתנור הגז. כל הסירים התגלגלו ארצה בקול רעש גדול וכל תכולתם נשפכה על הרצפה, ושתיים מנכדות הרב נכוו ברגליהן. הרב שחקר לנסיבות המקרה, הגיע למסקנא כי כל זה אירע בשל החזרת הסיר, בשעה שהוא כבר קיבל את השבת, למרות שלמעשה היה עדיין חול, וכך מנעוהו מן השמים מלעבור על סרך איסור.