ט"ו בשבט הגיע

מקור המנהג

על אף שכיום מנהג אכילת פירות בט”ו בשבט רווח מאוד אצל בני ספרד המקור למנהג זה נמצא דוקא במה שנהגו אחינו האשכנזים, הראשון שהזכיר מנהג זה הוא הגאון רבי יששכר בן שופאן שהיה ממוצא מרוקאי בספרו תיקון יששכר שם כתב בזה”ל: שבט יום ט”ו בו ר”ה לאילנות, לכן אין נופלים בו נפילת אפים בתפילה ולא מתענין בו. והאשכנזים יצ”ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום. עכ”ל. והביאו דבריו בכנסת הגדולה (הגהות הב”י סימן קל”א) ובמג”א (שם ס”ק ט”ז) ובפרי חדש (שם ס”ק ו’) ועוד. אזכור קדמון נוסף המייחס מנהג זה לבני אשכנז מובא בספר מנהגים ביהדות אשכנזית שנדפס בשנת ש”נ בווניציאה ע”י ר’ שמעון בן יהודה הלוי גנצבורג ושם כתב בלשון אשכנז וזהו תרגומו, חמשה עשר בשבט אין אומרים תחינה בשחרית וכו’ ונוהגים לאכול כל מיני פירות, כי הוא ראש השנה לאילנות עכ”ל.

מנהג זה הוזכר בעוד רבים מן הפוסקים כמו הגאון יעב”ץ בסידור “בית יעקב” ונהגו להרבות בפירות ולומר שירות ותשבחות והוא תיקון גדול בעולמות העליונים. וכן הוא בפירוש “מעגלי צדק” על המחזור הגדול ושם הוסיף שראוי שכל אחד יקנה מעט מכל פרי שימצא אז להיות על שולחנו, ע”כ. כמו כן מצינו שכן נהג החתם סופר כמ”ש בספר מנהגי החתם סופר (עמוד קנ”א) וז”ל: ובט”ו בשבט באו על שולחנו כל מיני פירות ע”ש.

עם זאת שמנהג זה מקורו בבני אשכנז מוזכר הוא בחבה רבה בספרי חכמי הספרדים הגאון רבנו חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי’ ל’ אות ז’) מביא את מנהג עירו איזמיר בט”ו בשבט “ליל ט”ו בשבט ר”ה לאילנות ונהגו רוב תפוצות ישראל לסדר בשלחן מכל מיני פירות האילן ופירות הארץ עד אשר תשיג ידו, וכל אחד מברך על פרי אחד, האיש מברך על החיטה כו’” גם רבי אליהו הכהן מאיזמיר בעל שבט מוסר ומדרש תלפיות בצוואתו לבניו פרק ט”ז כתב בני הוי זהיר לברך על הפירות בט”ו בשבט שמנהג ותיקין הוא. הגאון רבי חיים יאיר בכרך בספרו

מפליא לראות כי הספרדים אימצו מנהג זה שהתחיל באשכנזים יותר מ…האשכנזים עצמם רבי יעקב רקח בפירושו “פתח הסמדר” על ספר “פרי עץ הדר” כתב על מנהג זה “ונתפסו על זה ביותר אנשי ספרד עד שכמעט נשתכח שיסודתו מנהג אשכנזי. 

גם בספרי האשכנזים מצאנו עדות לכך שהספרדים שמרו על מנהג זה יותר בלוח ארץ ישראל (לונץ, חודש שבט) אחר שהביא דברי המג”א הנ”ל שהביא שכן נהגו האשכנזים כתב: “ואיני יודע למה תלה המנהג באשכנזים. דומה שהספרדים מדקדקים במנהג זה יותר. בט”ו בשבט ילמדו הספרדים בישיבותיהם כמעט כל הלילה ויהדרו לאכול מכל מיני פרות הנמצאים בעיר ולפני כל אכילת כל פרי ואחריה ילמדו לימודים מיוחדים מלוקטים מתנ”ך וזוהר וגם יתפללו וישוררו תפילות ופזמונים מיוחדים”

כך גם נראה מעדותו של איש ירושלים חוקר המנהגים הוותיק רבי יעקב ספיר, בספר מסעותיו אבן הספיר וז”ל: אשתעה לכם על אודות היום הזה יום ט”ו בשבט, ואספרה סדר היום הזה ומנהגו שהחזיקו בו אחינו הספרדים בתורכיה כאשר ידעתם, והבבלים הוסיפו עליו במדה גדושה, בדבר הזה נתחלפה השיטה, כדברי המג”א בשם “תיקון יששכר” שלא נמצא מקור לדין זה לא בפוסקים ולא במקובלים, והנה האשכנזים עזבו המנהג והספרדים אספהו והוסיפו עוד כהנה וכהנה. ויביאו לו גם יין גם לחם רב וגם מנחה מפרי האדמה וירק עשב, ונעשה יו”ט, ורבים יחשבו שהוא יום הדין עפ”י מ”ש במשנה שהוא ר”ה לאילנות, שהוא לענין מעשר שנה, אבל לא לאכול ולא לדין כי בעצרת דנין על הפירות עכ”ל. ומבואר יוצר שחקר ואיזן מקור המנהג. ושהיה אבל האשכנזים ועזבוהו ושתפסהו הספרדים ביתר שאת ויתר עוז ועוד הוסיפו בו מנהגים ומאכלים כמבואר.

עד כדי כך הגיע הדבר שבספר אדני פז להגאון רבי אפרים זנוויל מאלטונה אב”ד דק”ק המבורג לאחר שהביא דברי המג”א הנ”ל בשם התיקון יששכר כתב “ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה…”

עם זאת חובה לציין בקרב קהילות החסידים והאדמורי”ם שמור מנהג זה עד מאוד ועושים סעודה ויום של שמחה ביום זה ועוד יובאו הדברים בהמשך.  

טעמים לאכילת פירות ביום זה 

טעמים שונים נאמרו בספרים על ענין אכילת הפירות ביום זה, נביא חלק מהם

במשנה בתחילת מסכת ראש השנה מובאים כמה סוגים של ראשי שנים אחד מהם הוא ט”ו בשבט לדעת בית הלל שהוא ראש השנה לאילנות. כך גם פסק מרן בשו”ע יו”ד (סימן של”א סעיף נ”ז). הטעם הפשוט המובא בלשון בני אדם שכיון שיום זה הוא ראש השנה לאילנות אנו מודים לקב”ה על שנתן לנו את הפירות הללו להנות בהם ולכן אנו מברכים אותו על כך.

כיוצא בזה כתב בערוך השלחן (סימן רכ”ה סעיף ה’): מצוה לטעום מכל פרי חדש והטעם פשוט, כדי ליתן שבח מכל פרי חדש וליתן שבח והודיה להשי”ת שמחדש הפירות משנה לשנה כדי ליהנות בהם בני אדם, ע”כ.

גם בספר אדני פז (דף יא) נתן טעם קרוב לזה כדי שיזכרו ע”י שהוא ר”ה לאילנות ויתפללו עליהם שיתברכו הפירות וכמ”ש כיוצא בזה במס’ ר”ה (טז.): מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שבעצרת זמן פירות האילן כו’ ע”ש. ושם כתב די”ל שפירות האילן מיתדני גם בט”ו בשבט שהוא ר”ה לאילנות ויומא דדינא דפירות הוא כו’ ע”ש. אולם יש להעיר על דבריו וכתב שאין זה מוכרח שהרי בגמ’ בר”ה שם מבואר שפירות האילן נדונים בעצרת. ומה שקבעו את ר”ה לאילנות בט”ו בשבט משום שבט”ו בשבט יצאו רוב גשמי שנה. וכבר העיר בזה הגר”ח נאה ז”ל בספרו שנות חיים (במוק”ח סי’ ל”א אות א’) שהמוני העם טועים וחושבים שט”ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וזה אינו ע”ש.

בספר מנהגים והליכות של הספרדים בשאלוניקי (עמ’ 237-242) כתב בענין זה ששם אמרו דבר אגדה שהיו נשארים עד שעה מאוחרת כדי להראות המלאך שמכה על ראשו של כל צמח ואומר לו גדל, כי מקובל בין יהודי שאלוניקי שהמלאך יורד לעולם בליל זה וחותך חיים לכל צמח. וראיתי יש שאומרים ש”אילן” בגמטריא “מלאך” רמז לזה שאמרו חכמים אין לך כל עשב למטה שאין לו מלאך מלמעלה שמכה עליו ואומר לו “גדל”, וזהו ר”ה שביום זה בא השרף לאילנות ומתחילה פריחתן וגדילתן. ולכן באמת מה טוב ומה נעים לברך על כל סוגי הפירות ולכוון הכוונות בהם לתקנם ועל ידי זה יזכו הצמחים לחיים ארוכים וטובים למען נוכל ליהנות מהם. ובעלי הרמז רמזו “עץ פרי” בגמטריא “שפע” כלומר ע”י ברכת בורא פרי העץ שאנו מברכים על הפירות ואכילתם רוצים אנו לדבק ולקבל ממנו השפע העליון היורד ביום זה אל האילנות כמאמר חז”ל שביום זה בא השרף לאילנות וכנ”ל.

טעם נוסף לאכילת פירות ביום זה כתב בספר המטעמים כי על פי רוב חל יום זה בפרשת בשלח שסיום הסדר מסיים במחיית עמלק, וט”ו בשבט הוא בשנה פשוטה שלושים יום קודם הפורים, לרמז שמיום שחרב ביהמ”ק וניטל הטהרה, ניטל ג”כ את הטעם והריח והשמן שבפירות כדאיתא בדברי חז”ל, וכשיעבור רוח הטומאה מן הארץ ויתגלה הטהרה ממילא יחזור אז הטעם והריח והפירות כמו שהיה ע”ש.

רבי צדוק הכהן מלובלין זי”ע בספרו פרי צדיק כתב שבחודש זה הוא זמן התיקון לאכילה שיהיה לקדושה, ולכן אוכלים מפרי האילן ומברכים עליהם לתקן אכילת פירות שיהיה בקדושה ע”כ.

הגאון רבי נתן גשטטנר נתן טעם נאה לזה בספרו להורות נתן (מועדים – עניני ט”ו בשבט אות א’), והוא ע”פ מה שמובא בשם הרב הקדוש רבינדל מרימנוב זצ”ל דהא דמברכין בפסח “ברכת הטל” ובשמיני עצרת “ברכת הגשם” כי הטל והגשם אינם רוצים לרדת לעולם הזה, מחשש שרשעים ישתמשו בהן שלא כהוגן  ועל כן מברכין לטל ולגשם שלא ישתמשו בהן שלא כהוגן, כדרך שמברכין למי שיוצא לדרך שיגיע למחוז חפצו להצלחה. והנה כמו כן י”ל כי הפירות אינן רוצים ליגדל פן יהנו מהם רשעים. וע”כ בראש השנה לאילנות שאז הוא זמן החנטה לתחילת גידולם מברכין עליהם ברכת הנהנין להראות שצדיקים יהנו מהם וישבחו להשי”ת על בריאתם. ועיין בתנא דבי אליהו זוטא (פ”ג): אין פירות באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם. הרי שדרכי בני אדם משפעים על הפירות וכשמברכין עליהם להקב”ה ובנ”א משיבין דרכיהם, הרי זה נותן כח בפירות לגדול.

מספר הפירות

ישנו מנהג קדמון להביא בעריכת שולחן הפירות בט”ו בשבט שלושים סוגים של פירות שהם מחולקים לג’ מחנות. האחד – עשרה מיני פירות שאין בהם קליפה לא מבפנים ולא מבחוץ. השני – עשר מיני פירות שיש להן קליפה מבפנים, דגרעיני הפרי אינו נאכל.והשלישי – עשר מיני פירות שיש להם קליפה בפנים. מקור לזה נמצא בס’ חמדת הימים ח”ב (שובבי”ם פ”ג) והוסיף שם שלא יפחות מי”ב מיני פירות כנגד י”ב צירופי הוי”ה.

לעומת זאת מהר”ם חאגיז במאמר המנהגים הביא משם האריז”ל לאכול ט”ו מיני פירות, חמישה מיני פירות שאין להם קליפה לא מבפנים ולא מבחוץ, חמישה מיני פירות שיש להם קליפה מבפנים, וחמישה מיני פירות שיש להם קליפה מבחוץ, וכן הצריך לברך על ריח האתרוג ע”ש. אולם בספר כתבי תלמידי האריז”ל (עניני ט”ו בשבט) כתוב כי המנהג אצל האריז”ל היה שיהיה מונח לפניו י”ב מיני פירות ובעיקר משבעת המינים. ע”ש.

מנהג קהילות החסידים ביום זה

על אף שלא נמצא בפוסקים שיש לעשות סעודה ביום זה מ”מ מצינו במנהגי מהרי”ל (הלכות טבת שבט אדר אות ב’) שבתוך דבריו שם כתב: “ומשמחין בו בסעודה”. וכ”כ במנהגי וורמיישא (מנהגי שבט) ואוכלין ושותין ושמחים בט”ו בשבט. ואכן במשך הדורות ראינו שיש שנהגו כן ובעיקר בחצרות החסידים איש איש על מנחנהו ועל דגלו כן נהג הגאון רבי חיים אליעזר שפירא בעל המנחת אליעזר לערוך סעודה, והובא מנהגו בספר דרכי חיים ושלום (אות תתל”א). וכן מצינו שהגאון רבי חיים הלברשטאם בעל הדברי חיים מצאנז זצ”ל נהג לערוך סעודה גדולה והובא בספר אוצר החיים (עמוד שי”א). והיה אומר: “שמט”ו בשבט עד שבועות הוא יו”ט כל ט”ו יום” (כלומר ר”ח אדר, פורים, ר”ח ניסן, פסח, ר”ח אייר, פסח שני, ר”ח סיון, שבועות). וכ”כ בספר מנהגי קאמרנא (אות תקמ”א) על מנהגי הסעודה ביום זה. וכן עוד מצינו הרבה גדולי האדמורי”ם שהיו עורכים סעודות גדולות, כמו האדמו”ר מרוז’ין הקודם וכל שלשלת רוז’ין שמרו על יום זה וערכו השולחנות לכבודו של יום, כמו שכתוב בספר תהלה לדוד (עמוד רע”ח). וכן הרה”ק רבי יעקב מהוסיאטין זצ”ל כמובא בספר אהלי יעקב, והרה”ק רבי ישראל מטשורטקוב, ושנהג לדבר בד”ת בסעודה בענין מוסר הנלמד מיום זה. וכיום הוא רווח הרבה בכל חצרות האדמורי”ם לעשות ה'טיש' של ט”ו בשבט ברוב פאר והדר וריבוי פירות כיד ה' הטובה עליהם.

יום שמחה לישראל

בפוסקים מובא יום זה כיום שמחה כמ”ש במהרי”ל ובמנהגי וורימשא הנ”ל כך גם כתב בלבוש (סימן קל”א) דיום ט”ו בשבט הוא יום שמחה. גם לענין אמירת נפילת אפים ביום זה מבואר בשו”ע (סימן קל”א סעיף ו') שאין אומרים נפילת אפים ביום זה וכן כתבו בנושאי כלים על מרן שם וכ”כ בספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא וכ”כ הגאון מליסא בספר דרך חיים (הלכות נפילת אפים סעיף י'). ויום זה הוא יום שמחה כמו יום ראש חודש שכידוע כלך יום שאין אומרים בו תחינה אין אומרים תחינה גם במנחה שלפניו, ואף שיש מן הפוסקים שפסקו שאין הדין כן לענין ט”ו בשבט כבר כתב בפרי חדש (ס”ק ו') שאף כאן הדין כן ואין אומרים תחינה גם במנחה שלפניו. עיקר הטעם ליום זה כיום שמחה הוא בגמרא הנ”ל שהוא ראש השנה לאילנות כך גם כתבו  האחרונים על דברי מרן בשו”ע הנ”ל.