חנוך לנער על פי דרכו – חלק ב’

אחרי שביארנו חמש הסיבות הנ”ל בדרך כלל, נבוא לפרטן בס”ד.
הנה הולדת האדם רע או טוב מטבעו קודם הגיעו לכלל חינוך, נובע מצד שלשה גורמים: א) מצד התורשה. מצד טבע האב והאם, שהם עצמם בעלי טבעים ומדות רעות, וזה ישפיע על בניהם. וכמו שאמרו במסכת עדיות (ב' ט'): האב זוכה לבן בחמשה דברים וכו'. וכן אמרו: הנושא אשה יבדוק באחיה, שרובם של בנים דומים לאחי אמם. וכמו שראינו באהרן הכהן ע”ה שנשא את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, הוא נחשון שקפץ לתוך הים במסירות נפש וחצה במים עד צוארו. ומדה זו של מסירות נפש נתגלתה אח”כ בנכדו של אהרן הכהן הוא פינחס בן אלעזר שקינא קנאת ה'[1]. וכן אמרו רז”ל (מגילה דף יג ע”ב) על פסוק: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא (בראשית כ”ט יב). וכי אחי אביה הוא? אלא כך אמר לה: אם לרמאות הוא בא, אחיו אני ברמאות (רש”י שם). ואין דבריהם בדרך גוזמא כלל, אלא אמת לאמיתה, כי יעקב אבינו ירש במישרין את טבעו של לבן אחי אמו. וזהו “אחיו אני ברמאות”. ומעשה המקלות וזולתם יוכיחו. אלא “כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם”. לבן התנהג ברמאות לאכול שכר פועליו ולהחליף את משכורתם עשרת מונים. ואילו יעקב להציל עשוק מיד עושקו. ככתוב עם עקש תתפתל[2]. והדברים ארוכים. ואין כאן מקום להאריך.

ב) מצד זיווגם של הוריו באיסור ולא בהיתר, ובלתי הקפדה על דיני התורה בענין החמור עד מאד ענין “טהרת המשפחה”, שהוא גורם רעה רבה מאד לנפש הילד הנולד, ובנים זרים ילדו רעים וחטאים וטפשים בנים משחיתים כל מום בם. “ומה יתאונן אדם חי” כשיש לו תרבות רעה בתוך ביתו, הלא “גבר על חטאיו” שהוא גרם רעה לעצמו. ואם ידעו הבנים שהוא גרמא להם בנזקין היו זועקים עליו מרה לאמור: למה עכרתנו, ובעוון חוללתנו, וכי ישאו עונם לענה ורוש, אביהם ואמם נוטלים חלק בראש. ולזה אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכפורים: ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים. כי אף המתים שכבר מתו ואינם עושים לא מצות ולא עבירות, ספריהם נפתחים לראות באיזו מדה גרמו לבניהם לפשוע, שאז העונש מתחלק בבית דין של מעלה בין ההורים והבנים, ואין דברים אלה נשקלים בשכל אנושי אלא לפי דעתו של אל דעות (כלשון הרמב”ם פ”ג מהלכות תשובה ה”ב). ולכן דנים את ההורים אחרי מותם גם לפי מעשי בניהם, שהם אבות הטומאה להם וגרמא בנזקין. כי היסוד רעוע מעיקרו, והטומאה בנפש לוטה, ומה יעשה הבן ולא יחטא?

ובזה ביאר רבנו האר”י ז”ל מאמר חז”ל ביומא (כב:) “שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו”. כלומר שאול עבר עבירה אחת, שהמרה פי נביא במלחמת עמלק והפסיד המלוכה בגלל זה, ואילו דוד בשתים (במעשה בת-שבע ובהסתה) ועלתה לו, וירש כתר מלוכה לו ולזרעו אחריו, וחסדי לא אפיר מעמו וגו'. ועד היום אנו אומרים “דוד מלך ישראל חי וקיים”, ושמו נערץ על כל שפתים. השאלה נשאלת: וכי משוא פנים יש בדבר? הרבה תירוצים נאמרו בזה, אך רבנו האר”י ז”ל גילה סודו כי נשמתו של דוד המלך ע”ה טמועה היתה בעמקי הקליפות כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה פמ”א אות ד') “מצאתי דוד עבדי. היכן מצאתיו, בסדום”. כי בסדום ניצולו לוט ושתי בנותיו בזכות שתי פרידות טובות העתידות לצאת מהן: רות המואביה ונעמה העמונית. ומרות יצא אדוננו דוד המלך ע”ה, וזהו לשון מציאה “מצאתי דוד”. משל למרגלית יקרה שנאבדה בין החולות, אדם ממשמש בחול וכוברו עד שמוצא את המרגלית, כן נשמת דוד המלך ע”ה היתה טמועה בעמקי הסטרא אחרא ובקושי גדול יצאה משם[3], ולכן היה צריך לו מלחמה גדולה להתגבר על יצרו. ואם נכשל פעמיים בימי חייו, אין זה נחשב לעומת פעם אחת שנכשל שאול המלך ע”ה שזכות אבותיו היתה בעוזריו. ובזה ביאר רבנו האר”י ז”ל מאמר נפלא מרז”ל (מו”ק טז:) שאמר הקב”ה לדוד: אלמלי אתה שאול והוא דוד, איבדתי כמה דוד מפניו, והוא מובן לפי האמור[4]. ויתכן שעל זה התנצל דוד בתהלים (מזמור נ”א ז): הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני וגו'. הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

ג) הגורם השלישי מצד המזל. כאותו מעשה של רב נחמן בן יצחק (שבת קנו:) שאמרו החוזים בכוכבים לאמו שבנה יהיה גנב. התחילה מקפידה ומשגיחה על כיסוי ראשו ואומרת לו: כסה ראשך כדי שיהיה עליך מורא שמים, ובקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע. ולא היה יודע מפני מה אומרת לו כן. יום אחד היה יושב ושונה אחורי אילן ונפל הכיסוי מראשו. הגביה עיניו וראה אילן מלא פירות. נתגבר עליו יצרו, טיפס ועלה על האילן וחתך אשכול תמרים בשיניו. ע”כ. הראית לדעת שמזלו שנולד בו גרם להיות טבוע בו טבע הגניבה, ובכל זאת הצליחה אמו להתגבר על מזלו ולהצילו ממדה מגונה זו ע”י סגולת כיסוי הראש. ולומדת הגמרא שם ממעשה זה שאין מזל לישראל. כלומר, אין הוראת המזל הוראה החלטית לגבי עם ישראל, כי יוכלו להתגבר עליה על ידי שמירת מצות ה' וסגולות מיוחדות. ועיין למהרש”א שם שכתב שמן הדין אפילו שאר אינשי צריכים כיסוי הראש (כפסק מרן בש”ע א”ח סימן ב. ועיין להרב טורי זהב סימן ח'), רק אמו של רב נחמן בן יצחק דקדקה לכסות ראשו יותר שיהיה לו כובד ראש. ע”ש.

בוא וראה, איפוא, כוחה של מצוה שבזכותה עשוי אדם להנצל ממזל רע. ומה נענה אנן יתמי דיתמי שהיצר הרע בן בית אצלנו ושולט בכל מעשינו ובכל תהלוכותינו. וראה בזוהר הקדוש (פרשת יתרו בפסוק ואתה תחזה) שהאריך בכמה סימנים בחכמת הפרצוף, שמי שיש לו כך וכך עלול הוא לכמה מדות מגונות. ואיך לא נשים לב לכסות ראשנו ומסתפקים בכיפה קטנה בת ארבע אצבעות שאינה מכסה עשירית הראש. והיתה כמו “כיפת הירדן כל שהיא”, ובפרט בזמננו שעושים תרתי דסתרן, מצד אחד “כובד ראש” מרוב שערות היורדות עד לכתפיים, קדקד שער מתהלך באשמיו. ומאידך “קלות ראש” בכיפה קטנה ההולכת לאיבוד בתוך השערות הפרועות ועושה את נושאה לחוכא ואטלולא ואין מרגיש ואין מתבייש. רגש הבושה חלף הלך לו ככתוב (ירמיה ג' ג') ומצח אשה זונה היה לך וגו'. ולדאבוננו באים לבית הכנסת לא כדי להתפלל, כי אם להקבץ אגודות אגודות לשוחח על דא ועל הא דברי הבאי ושחוק וקלות ראש, ובפרט בשבת. ועליהם אמרו חז”ל (שבת ל”ב.) ועל שקוראים לבית הכנסת בית עם. ע”ש בפירוש רש”י. ובפרט בני הנוער ילדים אשר הן בהם כל מום ויוצאים בעונות הרבים לתרבות רעה. נערים פני זקנים ילבינו (כחזון רז”ל בסוף מסכת סוטה) ואין להם בושת פנים. ואמרו בגמרא למי שמניח אחריו בן רשע “ארור שזה ילד ארור שזה גידל”, ולכאורה הלשון כפול ללא צורך, אך לפה”א מתבאר יפה, ארור שזה ילד, שענין הלידה גרם לו זה. אם מצד טבע ההורים או מצד קדושת הזיווג או מצד מזל הלידה וכאמור. ארור שזה גידל, כי אע”פ שנולד במזל לא טוב לפחות היה בידם לתקנו בחינוך טוב ושמירה על קיום המצות בדרך אבותינו הקדושים.