הלכות חודש אלול והסליחות – ב’
דִּינֵי אֲמִירַת י”ג מִדּוֹת
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְלַמֵּד סֵדֶר הַתְּפִלָּה
“וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא” – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁכִּבְיָכוֹל נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה (סֵדֶר אֲמִירַת י”ג מִדּוֹת), וְאָמַר לוֹ: כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם[1]. וְזֶהוּ מַה שֶּׁאוֹמְרִים בִּסְלִיחוֹת: “אֵל”! אַתָּה “הוֹרֵתָנוּ (פֵּרוּשׁ: לִמַּדְתָּנוּ) לוֹמַר מִדּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה”, לְפִיכָךְ – “זְכֹר לָנוּ הַיּוֹם בְּרִית שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה”!
מַעֲלַת י”ג מִדּוֹת
- אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל[2]: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים, שֶׁאִם יַזְכִּירוּם יִשְׂרָאֵל בִּתְפִלָּתָם, לֹא תַּחֲזֹרְנָה רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר[3]: “הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית”. וְלָכֵן תִּקְּנוּ לוֹמַר י”ג מִדּוֹת בִּסְלִיחוֹת, וְאַף חוֹזְרִים עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים[4]. וְיֵשׁ לְהִזָּהֵר לְאָמְרָן כַּהֹגֶן וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, וּכְמוֹ שֶׁיְּבֹאַר בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים.
דִּקְדּוּקִים בַּאֲמִירַת י”ג מִדּוֹת
- כְּשֶׁאוֹמֵר “וַיִּקְרָא בְּשֵׁם – ה'”, יֵשׁ לְהַפְסִיק בֵּין “בְּשֵׁם” לְבֵין שֵׁם ה'[5], כִּי כַּוָּנַת הַפָּסוּק לְבָאֵר מִיהוּ שֶׁקָּרָא בְּשֵׁם? – ה', כְּלוֹמַר שֶׁה' בְּעַצְמוֹ הוּא שֶׁקָּרָא בִּשְׁמוֹ וְאָמַר “ה' ה' אֵל רַחוּם” וְגוֹ', כְּדֵי לְלַמֵּד לְמֹשֶׁה סֵדֶר הַתְּפִלָּה. וְלָכֵן תֵּבַת “בְּשֵׁם” מֻטְעֶמֶת בְּטַעַם “טַרְחָא” שֶׁהוּא טַעַם מַפְסִיק. אֲבָל אִם יֹאמַר “בְּשֵׁם ה'” בְּיַחַד בְּלֹא הֶפְסֵק, אֶפְשָׁר לְהָבִין שֶׁמֹּשֶׁה קָרָא בְּשֵׁם – ה'[6]. וְעַל כָּל פָּנִים אֵין לִמְחוֹת בְּמִי שֶׁאוֹמֵר “בְּשֵׁם-ה'” בְּלֹא הֶפְסֵק, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל מִי שֶׁיִּסְמֹךְ[7].
- כְּשֶׁאוֹמֵר “וַיַּעֲבֹר” – יִכְרַע מְעַט, וְיִזְקֹף כְּשֶׁיֹּאמַר: “ה', ה'” וְגוֹ', יִזְקֹף[8]. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִזְקֹף בְּמִלַּת “וַיִּקְרָא”, וּכְשֶׁאוֹמְרִים: ה', ה' – שׁוּב כּוֹרְעִים מְעַט וְזוֹקְפִים[9].
- נוֹהֲגִים שֶׁשְּׁלִיחַ הַצִּבּוּר אוֹמֵר “וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא”, וְאָז עוֹנִים כָּל הַצִּבּוּר יַחַד בְּקוֹל גָּדוֹל וְרָם: “ה'! ה'! אֵל רַחוּם” וְגוֹ'. וּמִכָּל מָקוֹם גַּם הַצִּבּוּר צְרִיכִים לוֹמַר אֶת הַמִּלִּים “וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא”, בְּיַחַד עִם שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר אֶלָּא שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּקוֹל וְהֵם בְּלַחַשׁ[10].
- יֵשׁ לְהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יֹאמַר “ה' ה'” בְּרֶצֶף, אֶלָּא יַפְסִיק מְעַט וְיַטְעִים הֵיטֵב אֶת הַפָּסֵק אֲשֶׁר בֵּין ה' | ה', כִּי סוֹדוֹ גָּדוֹל[11].
- צָרִיךְ לְהִזָּהֵר לוֹמַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים בְּנַחַת וּבְמָתוּן וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, כִּי אָסוּר לְהַזְכִּיר י”ג מִדּוֹת שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה[12].
לִמְנוֹת י”ג מִדּוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתָיו
- מִנְהָג טוֹב לִמְנוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְרִכּוּז וּלְכַוָּנָה, וְעוֹד שֶׁכַּאֲשֶׁר מוֹנֶה אֶת הַמִּדּוֹת, מַרְאֶה בָּזֶה מַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת לְכָל מִדָּה וּמִדָּה[13]. וּלְדַעַת מָרָן הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זָצָ”ל, נָכוֹן יוֹתֵר שֶׁלֹּא לִמְנוֹת בָּאֶצְבָּעוֹת מִכֵּיוָן שֶׁנֶּחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים בְּסֵדֶר הַמִּנְיָן שֶׁל הַי”ג מִדּוֹת, וְאִם כֵּן מוּטָב שֶׁלֹּא לְהִכָּנֵס לְמַחְלֹקֶת[14]. וּמִנְהַג רֹב הָעוֹלָם כְּדֵעָה רִאשׁוֹנָה, וְכֵן נוֹהֵג מָרָן רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה שְׁלִיטָ”א לִמְנוֹת י”ג מִדּוֹת בְּפִרְקֵי אֶצְבְּעוֹת יָד יָמִין[15].
אֹפֶן מִנְיַן י”ג מִדּוֹת
- עַל פִּי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְרַבֵּנוּ הָאֲרִ”י זַ”ל, הַמִּנְיָן שֶׁל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת מַתְחִיל מִתֵּבַת “אֵל” וְאֵילָךְ, וְכָךְ הוּא הַמִּנְיָן:
א. אֵל. ב. רַחוּם.. ג. וְחַנּוּן. ד. אֶרֶךְ. ה. אַפַּיִם. ו. וְרַב חֶסֶד. ז. וֶאֱמֶת. ח. נֹצֵר חֶסֶד. ט. לָאֲלָפִים. י. נֹשֵׂא עָוֹן. יא. וָפֶשַׁע. יב. וְחַטָּאָה. יג. וְנַקֵּה[16].
וְזֶהוּ בֵּאוּרָן:
- אֵל – תַּקִּיף וְחָזָק לְהֵיטִיב לִבְרִיּוֹתָיו.
- רַחוּם – רַחְמָן.
- וְחַנּוּן – חוֹנֵן וְנוֹתֵן אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁלֹּא מַגִּיעַ לוֹ כְּלָל.
ד – ה) אֶרֶךְ–אַפַּיִם – מַאֲרִיךְ אַפּוֹ, כְּלוֹמַר סַבְלָן שֶׁאֵינוֹ מְמַהֵר לִכְעֹס (“אַף” הוּא כִּנּוּי לְכַעַס וּלְרֹגֶז). וּמַה שֶּׁנִּכְתַּב אֶרֶךְ “אַפַּיִם” בִּלְשׁוֹן רַבִּים, מִפְּנֵי שֶׁכּוֹלֵל שְׁתֵּי מִדּוֹת: א. אֶרֶךְ 'אַף' לַצַּדִּיקִים[17], ב. וְאֶרֶךְ 'אַף' לָרְשָׁעִים. וּלְפִיכָךְ נִמְנִים מִלִּים אֵלּוּ בִּשְׁתֵּי מִדּוֹת.
ו) וְרַב חֶסֶד – מַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד.
ז) וֶאֱמֶת – מְקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ לְעוֹשֵׂי מִצְווֹתָיו (גַּם אִם חָטְאוּ לְאַחַר מִכֵּן וְכִבְיָכוֹל 'כִּבּוּ' אֶת הַמִּצְוָה).
ח) נֹצֵר חֶסֶד – שׁוֹמֵר חֶסֶד שֶׁעָשָׂה הָאָדָם וְגוֹמֵל לוֹ טוֹבָה בְּשָׁעָה שֶׁיִּצְטָרֵךְ.
ט) לָאֲלָפִים – כְּלוֹמַר, לֹא רַק שֶׁשּׁוֹמֵר חֶסֶד לָאָדָם עַצְמוֹ, אֶלָּא גַּם לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָּנָיו לְאַלְפֵי דּוֹרוֹת (וּכְמוֹ שֶׁשּׁוֹמֵר לָנוּ חַסְדֵי אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה).
י) נֹשֵׂא עָוֹן – מֵרִים וּמְסַלֵּק אֶת הָעֲווֹנוֹת שֶׁעָשָׂה הָאָדָם בְּמֵזִיד.
יא) וָפֶשַׁע – וְאֶת הַפְּשָׁעִים שֶׁעָשָׂה הָאָדָם בְּמֶרֶד וּבִבְגִידָה בְּבוֹרְאוֹ.
יב) וְחַטָּאָה – וְכֵן אֶת הַחֲטָאִים שֶׁעָשָׂה הָאָדָם בְּשׁוֹגֵג וּבְחֹסֶר תְּשׂוּמַת לֵב[18].
יג) וְנַקֵּה – לֹא רַק שֶׁמְּסַלֵּק אֶת הָעֲווֹנוֹת, אֶלָּא גַּם 'מְנַקֶּה' אֶת הָרֹשֶׁם וְהַכֶּתֶם שֶּׁהִשְׁאִירוּ הָעֲווֹנוֹת.
תְּקִיעַת שׁוֹפָר בִּסְלִיחוֹת
- יֵשׁ נוֹהֲגִים לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר בְּכָל פַּעַם שֶׁאוֹמְרִים י”ג מִדּוֹת, וְכֵן בְּקַדִּישׁ “תִּתְקַבַּל” שֶׁאוֹמְרִים בְּסוֹף הַסְּלִיחוֹת, וּמִנְהָג יָפֶה הוּא[19]. אָמְנָם אִם הַשּׁוֹפָר עָלוּל לְהַפְרִיעַ לַשְּׁכֵנִים, אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן[20]. וּכְבָר אָמְרוּ חֲזַ”ל[21]: “כָּל הַשָּׁם דְּרָכָיו”, כְּלוֹמַר שֶׁמְּחַשֵּׁב כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא יִגְרֹם צַעַר לְזוּלָתוֹ – “זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא”.
שֶׁהַתּוֹקֵעַ לֹא יְדַלֵּג אֲמִירַת י”ג מִדּוֹת
- הַתּוֹקֵעַ בְּשׁוֹפָר בְּעֵת אֲמִירַת י”ג מִדּוֹת, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְדַלֵּג חָלִילָה עַל הַי”ג מִדּוֹת, כִּי הַי”ג מִדּוֹת הֵם הָעִקָּר וַחֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר מֵהַתְּקִיעוֹת וְלָמָּה יַפְסִידָן?!, אֶלָּא יְסַיֵּם לוֹמַר י”ג מִדּוֹת בִּזְרִיזוּת וְאָז יִתְקַע[22].
עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה
- בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה (כ”ט בֶּאֱלוּל), אֵין תּוֹקְעִים בְּשׁוֹפָר, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. וְלָכֵן, גַּם אִם אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בַּחֲצוֹת לַיְלָה אוֹ בָּאַשְׁמֹרֶת, אֵין לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר.
שְׁלֵמוּת הַלֵּב
הַסְּלִיחוֹת הֵן הַבְעָרַת נִיצוֹצוֹת אֵשׁ הַקַּיָּמִים בַּלֵּב. אַךְ יֶשְׁנָם כָּאֵלּוּ שֶׁלַּמְרוֹת הַסְּלִיחוֹת הֵם אֵינָם מֻשְׁפָּעִים מְאוּמָה, וּמַדּוּעַ? הַדָּבָר יוּבַן בְּמָשָׁל לְאָדָם שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֶּן סוּמָא, נְטָלוֹ הָאָב לְטוֹבֵי הָרוֹפְאִים אַךְ כָּל טִפּוּלֵיהֶם לֹא הוֹעִילוּ מְאוּמָה. לְיָמִים נִכְנַס הַיֶּלֶד לַחֲנוּת, גִּשֵּׁשׁ בְּיָדָיו וְהִנִּיחַ יָדוֹ עַל חֵפֶץ עָגֹל. מַהוּ חֵפֶץ זֶה? שָׁאַל. עָנָהוּ הַמּוֹכֵר: זוֹהִי מְנוֹרַת חַשְׁמַל. וּמָה עִנְיָנָהּ? שָׁאַל הַיֶּלֶד. הֱשִׁיבוֹ הַמּוֹכֵר: מְאִירִים בָּהּ בַּחֹשֶׁךְ, בִּלְעָדֶיהָ אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת מְאוּמָה. נִפְעַם הַיֶּלֶד, רָץ לְאָבִיו וְאָמַר: אַבָּא, מַדּוּעַ יִאַשְׁתַּנִי, מַדּוּעַ אָמַרְתָּ שֶׁאֵין תְּרוּפָה לְמַכָּתִי? הָיִיתִי הַיּוֹם בַּחֲנוּת וּמָצָאתִי בָּהּ מְנוֹרַת חַשְׁמַל הַמְּאִירָה בַּחֲשֵׁכָה, וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי: אִם חָשַׁךְ עָלַי עוֹלָמִי, תְּאִירֶנּוּ הַמְּנוֹרָה! הִתְרַגֵּשׁ הָאָב וְקָרָא: אוֹי לְךָ בְּנִי, אַל תִּשְׁגֶּה בְּאַשְׁלָיוֹת! מְנוֹרַת הַחַשְׁמַל מְיֹעֶדֶת לְמִי שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת, רַק הַחֲשֵׁכָה מְעַכַּבְתּוֹ מִלִּרְאוֹת, אָז תְּגָרֵשׁ הַמְּנוֹרָה אֶת הַחֹשֶׁךְ וְיִרְאֶה לְאוֹרָהּ, אֲבָל מִי שֶׁכָּבוּ מְאוֹר עֵינָיו מַה תַּעֲזֹר לוֹ הַמְּנוֹרָה….
וְהַנִּמְשָׁל: אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת אֵינָהּ פּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ קֶסֶם, אֵינָהּ פּוֹעֶלֶת מֵאֵלֶיהָ, רַק מִי שֶׁלִּבּוֹ עֵר וְרִגְשׁוֹתָיו פּוֹעֲמִים, אֶלָּא שֶׁשִּׁגְרַת הַחַיִּים גָּבְרָה עָלָיו, וְהֶאֱפִילָה אֶת רִגְשׁוֹתָיו. אָז יִהְיוּ הַסְּלִיחוֹת כְּקַרְנֵי אוֹרָה שֶׁיְּגָרְשׁוּ אֶת הָעַרְפִלִּים הַחוֹצְצִים בְּעֵד קִרְבָתוֹ לֶאֱלֹקָיו. אֲבָל מִי שֶׁלִּבּוֹ בַּל עִמּוֹ כְּלָל, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ לְעוֹרֵר עַצְמוֹ וְרִגְשׁוֹתָיו, לֹא יוֹעִילוּ הַסְּלִיחוֹת מְאוּמָה, וְהָיוּ כִּמְנוֹרָה לְעִוֵּר….[23]
מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹקְלִין עֲווֹנוֹת אָדָם עִם זְכֻיּוֹתָיו, אֵין מְחַשְּׁבִין עָלָיו עָווֹן שֶׁחָטָא בּוֹ תְּחִלָּה וְלֹא שֵׁנִי אֶלָּא מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ. אִם נִמְצְאוּ עֲווֹנוֹתָיו מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ מְרֻבִּין עַל זְכֻיּוֹתָיו, אוֹתָם שְׁנֵי עֲווֹנוֹת מִצְטָרְפִים, וְדָנִין אוֹתוֹ עַל הַכֹּל. וְאִם נִמְצְאוּ זְכֻיּוֹתָיו כְּנֶגֶד עֲווֹנוֹתָיו אֲשֶׁר מֵעָווֹן שְׁלִישִׁי וְאֵילָךְ, מַעֲבִירִים כָּל עֲווֹנוֹתָיו רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁהַשְּׁלִישִׁי נֶחְשָׁב רִאשׁוֹן, שֶׁכְּבָר נִמְחֲלוּ הַשְּׁנַיִם. וְכֵן הָרְבִיעִי, הֲרֵי הוּא רִאשׁוֹן שֶׁכְּבָר נִמְחַל הַשְּׁלִישִׁי, וְכֵן עַד סוֹפָן[24]. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים “מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן”.
כַּוָּנָה וְדִקְדּוּק בַּסְּלִיחוֹת
לוֹמַר אֶת הַסְּלִיחוֹת בְּהַכְנָעָה
- יִזָּהֵר לוֹמַר אֶת הַסְּלִיחוֹת בְּהַכְנָעָה וּבְכַוָּנַת הַלֵּב וְלֹא חָלִילָה מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ, כִּי מַה תּוֹעִיל בַּקָּשַׁת 'סְלִיחָה' כְּשֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לָהּ בֶּאֱמֶת, אַדְּרַבָּה לְעָווֹן תֵּחָשֵׁב לוֹ. וְאִם אֵינוֹ מֵבִין אֶת פֵּרוּשׁ הַמִּלִּים שֶׁאוֹמֵר, לְכָל הַפָּחוֹת יְכַוֵּן בְּלִבּוֹ שֶׁאוֹמֵר סְלִיחוֹת לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ. וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִשְׁאֹל מִתַּלְמִיד חָכָם שֶׁיְּפָרֵשׁ לוֹ מַה שֶּׁאֵינוֹ מֵבִין, אוֹ שֶׁיְּעַיֵּן בְּסִפְרֵי הַסְּלִיחוֹת הַמְבֹאָרִים.
לוֹמַר אֶת הַוִּדּוּי בְּלֵב נִשְׁבָּר
- כְּשֶׁמִּתְוַדֶּה, צָרִיךְ לוֹמַר אֶת הַוִּדּוּי בְּנַחַת וּבְשַׁלְוָה, וּבְלֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, וְיִשְׁהֶה בֵּין תֵּבָה לְתֵבָה שֶׁאִם יֹאמַר אוֹתוֹ בִּמְרוּצָה וּבִלְתִּי הֲבָנָה, הֲרֵי זֶה בָּא לְתַקֵּן וְנִמְצָא מְקַלְקֵל[25].
לְדַקְדֵּק בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת
- יֵשׁ לְדַקְדֵּק הֵיטֵב בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת לְאָמְרָן כַּהֹגֶן וּבְמִבְטָא נָכוֹן, וְאִם בְּכָל הַשָּׁנָה צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁלֹּא תֵּצֵא שְׁגָגָה מִפִּיו, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לְהִזָּהֵר בְּיָמִים קְדוֹשִׁים וְנוֹרָאִים אֵלּוּ[26]. וּבַסְּעִיפִים הַבָּאִים יְבֹאֲרוּ בס”ד כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לְהִזָּהֵר בָּהֶם בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת.
“סָעֵיד וְסָמֵיךְ הָוֵי לָן”
- בִּתְחִנַּת “רַחֲמָנָא” שֶׁאוֹמְרִים בִּסְלִיחוֹת, כְּשֶׁמַּגִּיעַ לְאוֹת סָמֶ”ךְ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לוֹמַר “סְעִיד וּסְמִיךְ” (בִּשְׁוָא) מִפְּנֵי שֶׁאָז יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ: נִסְעָד וְנִסְמָךְ הָיָה לָנוּ, וְחָלִילָה וְחַס לוֹמַר כֵּן לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֶלָּא צָרִיךְ לוֹמַר “סָעֵיד וְסָמֵיךְ הָוֵי לָן” הַסָּמֶכִי”ם בְּקָמָץ (וְהַוָּא”ו שֶׁל “וְסָמֵיךְ” בִּשְׁוָא), וּפֵרוּשׁוֹ: סוֹעֵד וְסוֹמֵךְ הֱיֵה לָנוּ[27].
“בְּדִיל וְיַעֲבֹר”
- מַה שֶּׁעוֹנִים הַקָּהָל בְּכָל פַּעַם “בְּדִיל וְיַעֲבֹר”, פֵּרוּשׁוֹ: בִּשְׁבִיל “וְיַעֲבֹר”[28], כְּלוֹמַר, זְכֹר לָנוּ בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְשֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ וְכוּ', לֹא בִּגְלַל שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ זַכָּאִים לְכָךְ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל וּבִזְכוּת שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ “וְיַעֲבֹר” וְגוֹ' וּמַזְכִּירִים לְפָנֶיךָ מִדּוֹתֶיךָ[29].
“אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ”
- “אָתָאנוּ לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ”, פֵּרוּשׁוֹ: בָּאנוּ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ. יֵשׁ לְהִזָּהֵר לְבַטֵּא יָפֶה אֶת הַחֵי”ת בַּמִּלָּה “לְחַלּוֹת”, שֶׁאִם חָלִילָה יְבַטֵּא אוֹתָהּ כְּכָ”ף רְפוּיָה – “לְכַלּוֹת”, יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ מִלְּשׁוֹן כְּלָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְנִמְצָא כִּמְחָרֵף, ה' יִשְׁמְרֶנּוּ. (הַהֶבְדֵּל בֵּין חֵי”ת לְכָ”ף רְפוּיָה הוּא, שֶׁהַחֵי”ת יוֹצֵאת מִן הַגָּרוֹן וְכַ”ף מִן הַחֵךְ)[30]. וְיֵשׁ לְהִזָּהֵר בָּזֶה בְּכָל מָקוֹם, שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לְבַטֵּא כָּל אוֹת כַּהֲלָכָה וְלֹא לְהַחְלִיפֶנָּה בַּחֲבֶרְתָּהּ, וּבִפְרָט בְּמָקוֹם כָּזֶה שֶׁמְּשַׁנֶּה אֶת הַמַּשְׁמָעוּת לְחֵרוּף כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה יֵשׁ לְהִזָּהֵר וּלְהַזְהִיר מְאֹד בִּקְרִיאַת “וַיְחַל מֹשֶׁה” שֶׁבְּתַעֲנִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ חָלִילָה “וַיְכַל” מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי וְגוֹ', וְכֵן בִּתְפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה “אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָּנָיו”, וְעוֹד).
“אַל תְּשִׁיבֵנוּ-רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ”
- כְּשֶׁאוֹמֵר: “נָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ”, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲצֹר בְּמִלַּת “תְּשִׁיבֵנוּ” בִּשְׁבִיל הֶחָרוּז וְהַמַּנְגִינָה, כִּי אָז יוּבַן שֶׁמְּבַקֵּשׁ חָלִילָה “אַל תְּשִׁיבֵנוּ”, אֶלָּא יְחַבֵּר אֶת הַמִּלִּים “אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם” בְּיַחַד, וּפֵרוּשׁוֹ: אַל תְּשִׁיבֵנוּ “רֵיקָם” אֶלָּא 'תְּמַלֵּא' בַּקָּשָׁתֵנוּ וּ”סְלַח לָנוּ” וְכוּ' [31].
“עֲנֵנוּ אָבִינוּ, עֲשֵׂה לְמַעַן”
- בַּקָּשַׁת: “עֲנֵנוּ אָבִינוּ, עֲנֵנוּ” וְכוּ', וְכֵן בַּקָּשַׁת “עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן אֲמִתֶּךָ” וְכוּ', יֵשׁ לְהִזָּהֵר לְאָמְרָן בְּמִתּוּן וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, כְּעָנִי הַשּׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ עַל הַפֶּתַח, שֶׁמְּדַבֵּר בְּנַחַת וּבְתַחֲנוּנִים. וְחָלִילָה וָחַס לְקָרְאָן כְּמִנְהַג אֵיזֶה אֲנָשִׁים שֶׁכְּאִלּוּ 'פּוֹקְדִים' לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲשֵׂה כָּךְ! וַעֲשֵׂה כָּךְ! (הֲלֹא אַתָּה חַיָּב לָנוּ… חַס וְשָׁלוֹם), אֶלָּא יָשִׂימוּ לֵב לְמִי הֵם קוֹרְאִים וְאֶל מִי הֵם מְדַבְּרִים.
“עֲשֵׂה לְמַעַן אֲמִתֶּךָ”
- בְּבַקָּשַׁת: “עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ” וְכוּ', יֵשׁ לְהִזָּהֵר מְאֹד לוֹמַר עֲשֵׂה לְמַעַן “אֲמִתֶּךָ” – הַתָּי”ו בְּדָגֵשׁ חָזָק, שֶׁאִם לֹא כֵן יִהְיֶה מִלְּשׁוֹן מִיתָה וַהֲרִיגָה חַס וְשָׁלוֹם (כְּמוֹ: אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב[32]), וְנִמְצָא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, ה' יִשְׁמְרֵנוּ. (וְכֵן יֵשׁ לְהִזָּהֵר בָּזֶה בִּתְהִלִּים כְּשֶׁאוֹמֵר “אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי”, שֶׁיֹּאמַר הַתָּי”ו בְּדָגֵשׁ חָזָק, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה).
דִּקְדּוּקִים בְּנֻסַּח הַסְּלִיחוֹת
- בַּהֶעָרָה לְמַטָּה הֵבֵאנוּ בס”ד דְּבָרִים נוֹסָפִים שֶׁכָּל אָדָם צָרִיךְ לִלְמֹד וּלְהִזָּהֵר בָּהֶם[33]. וְהַמַּזְהִיר וְהַנִּזְהָר – יִרְבֶּה שְׁלוֹמָם כַּנָּהָר!
מֵהִלְכוֹת תִּקּוּן חֲצוֹת (לְכָל הַשָּׁנָה, וּבִפְרָט לִימֵי הַסְּלִיחוֹת)
חֲשִׁיבוּת אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת
- “רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁיִּהְיֶה מֵצֵר וְדוֹאֵג עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ” (שֻׁלְחָן עָרוּךְ סי' א סְעִיף ג). וְרַבֵּנוּ הָאֲרִ”י זַ”ל תִּקֵּן לָזֶה סֵדֶר מְיֻחָד הַנִּקְרָא “תִּקּוּן חֲצוֹת”, לְאָמְרוֹ בְּכָל לַיְלָה[34]. וְאִם בְּכָל הַשָּׁנָה מִצְוָה גְּדוֹלָה לְאָמְרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן בִּימֵי חֹדֶשׁ אֱלוּל וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה.
זְמַן אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת
- זְמַן אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת, הוּא מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָה עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר[35]. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק, אִם הִתְחִיל קֹדֶם לְעַמּוּד הַשַּׁחַר, רַשַּׁאי לְסַיֵּם “תִּקּוּן לֵאָה” בִּלְבַד גַּם לְאַחַר עַמּוּד הַשַּׁחַר[36].
לְהַקְדִּים אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת
- לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לוֹמַר “תִּקּוּן חֲצוֹת” קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר סְלִיחוֹת, כֵּיוָן שֶׁתִּקּוּן חֲצוֹת תָּדִיר יוֹתֵר מֵהַסְּלִיחוֹת, וְכָל מִצְוָה הַתְּדִירָה מֵחֲבֶרְתָּהּ קוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ. אָמְנָם, בְּמָקוֹם שֶׁמַּתְחִילִים אֶת הַסְּלִיחוֹת מְעַט קוֹדֵם חֲצוֹת (בְּאֹפֶן שֶׁמַּגִּיעִים לְי”ג מִדּוֹת בַּחֲצוֹת בְּדִיּוּק), יֹאמְרוּ תִּקּוּן חֲצוֹת לְאַחַר הַסְּלִיחוֹת[37].
אֲמִירַת וִדּוּי קֹדֶם תִּקּוּן חֲצוֹת
- בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה, נוֹהֲגִים לוֹמַר וִדּוּי קֹדֶם אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת. אָמְנָם כְּשֶׁאוֹמְרִים תִּקּוּן חֲצוֹת סָמוּךְ לִסְלִיחוֹת, אֵין לוֹמַר וִדּוּי בְּתִקּוּן חֲצוֹת, מִכֵּיוָן שֶׁכְּבָר אוֹמְרִים וִדּוּי בִּסְלִיחוֹת. וְאֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה אִם אוֹמֵר תִּקּוּן חֲצוֹת לְאַחַר הַסְּלִיחוֹת אוֹ לִפְנֵיהֶן[38].
עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שַׁבָּת ויו”ט
- בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אוֹמְרִים “תִּקּוּן לֵאָה” בִּלְבַד (כְּלוֹמַר מְדַלְּגִים עַל הַחֲצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל תִּקּוּן חֲצוֹת הַנִּקְרָא “תִּקּוּן רָחֵל”)[39] . וּבְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וְכֵן בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֵין אוֹמְרִים כְּלָל תִּקּוּן חֲצוֹת[40].
תִּקּוּן חֲצוֹת עָדִיף מִסְּלִיחוֹת
- מִי שֶׁקָּם בָּאַשְׁמֹרֶת סָמוּךְ לְעַמּוּד הַשַּׁחַר, עָדִיף שֶׁיֹּאמַר תִּקּוּן חֲצוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּחֲמַת כֵּן יַפְסִיד מֵהַסְּלִיחוֹת, כִּי תִּקּוּן חֲצוֹת חֲשִׁיבוּתוֹ גְּדוֹלָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵהַסְּלִיחוֹת[41]. וּמִזֶּה יֵשׁ לִלְמֹד “קַל וָחֹמֶר”, שֶׁאִם הוּא מִשְׁתַּדֵּל וּמִתְאַמֵּץ לְהִשָּׁאֵר עֵר אוֹ לָקוּם מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר כְּדֵי לוֹמַר סְלִיחוֹת, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהִתְאַמֵּץ לוֹמַר גַּם כֵּן תִּקּוּן חֲצוֹת. (וְסֵדֶר תִּקּוּן חֲצוֹת נִדְפַּס כִּמְעַט בְּכָל סִפְרֵי הַסְּלִיחוֹת וּבְכָל הַסִּדּוּרִים. וְדַע, שֶׁזְּמַן אֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת לְאָדָם בֵּינוֹנִי הוּא בְּסַךְ הַכֹּל כְּרֶבַע שָׁעָה, וּבַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה שֶׁאוֹמְרִים רַק “תִּקּוּן לֵאָה”, הוּא כְּשֶׁבַע דַּקּוֹת בִּלְבַד, וְהַתּוֹעֶלֶת הַיּוֹצֵאת מֵאֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת הִיא גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה., וּבַאֲמִירַת תִּקּוּן חֲצוֹת נִכֶּרֶת יִרְאַת וְאַהֲבַת ה' שֶׁבְּלֵב הָאָדָם.
לכל ההלכות הקשורות לדין תיקון חצות לחץ כאן
[1] ראש השנה (י”ז ע”ב).
[2] ראש השנה (שם).
[3] (שמות ל”ד, י')
[4] והמנהג לומר בסליחות חמש פעמים י”ג מידות: ארבע פעמים בתחילת הסליחות ופעם אחת נוספת בסוף הסליחות (לאחר “זכרון לפניך בשחק”). חזון עובדיה (עמ' לא). וכתב שם, שאם הגיעו לי”ג מידות הראשונות וראו שאין מנין בבית הכנסת, ידלגו ויתחילו באמירת “רבונו של עולם” שקודם הוידוי, וימשיכו הסליחות עד שיבואו עשרה, ואז יחזור הש”ץ לומר “אל מלך” וכו' כדי להשלים י”ג מידות מספר הפעמים שדילגום. ע”ש. ולדעת מרן ראש הישיבה שליט”א, לא ישנו את הסדר, אלא יאמרו י”ג מדות במקומם בטעמים, ודי שאמירת י”ג מדות האחרונות (שאומרים בסוף הסליחות) תהיה בעשרה. (כן השיב ביום ו' בתשרי תשע”ז. ובזה מרויחים שאלו שאיחרו לא ידלגו על הוידוי שהוא ודאי עיקר הסליחות).
[5] כה”ח (סי' קל”א אות כ'), וחזון עובדיה (עמ' לב סוף הערה ו').
[6] וכמו שהודיע ה' למשה לפני כן (שמות ל”ג י”ט): “וקראתי בשם ה' לפניך”.
[7] חזון עובדיה (שם), שכן דעת אונקלוס (לפי הגרסא שלפנינו) שתרגם “בשמא דה'”, וכן פירש רש”י. ע”ש. וע”ע ביוסף לקח (מועדים א', סי' י”א), שכן מוכיח הניקוד, שאם “בשם” הוא נפרד היה צריך להינקד בַּשֵּם בפתח ולא בשוא ושכן ביארו כמה ראשונים. ע”ש. ומ”מ גם לפ”ז ניתן לפרש שה' הוא הקורא, שכן הוא פשט הפסוק: וירד ה' בענן, ויקרא (ה', שנזכר קודם) בשם-ה'. ואדרבה זה מתאים בדיוק למה שהודיע ה' למשה לפני כן “וקראתי בשם ה' לפניך”, ולא אמר לו “בשם” סתם. ושו”ר שכ”ה בספורנו. ואכמ”ל.
[8] בן איש חי (כי תשא אות י').
[9] בא”ח (שם), כה”ח (סי' קל”א אות י”ט) וחזו”ע (עמ' לג). וטעם השחיה הוא, זכר למשה רבנו ככתוב: “וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו”.
[10] חזון עובדיה (עמ' לב).
[11] בן איש חי (פרשת כי תשא אות י”א) וחזון עובדיה (עמ' ל”ב). ומי שאינו מפסיק בין ה' ה', עונשו גדול (שם).
[12] ברכי יוסף (סי' תקפ”א אות ד').
[13] בן איש חי (ש”א פרשת כי תשא אות ד').
[14] חזון עובדיה (עמ' ל”ג), שיש מתחילים המנין מ – ה' ה', ויש מתחילים רק מה' השני, ויש מתחילים מ”אל”, וגם נחלקו במנין המלים. ע”ש באורך. ובספר יוסף לקח (מועדים א', סי' י”א) הקשה על זה, שמכיון שבזוהר (ח”ג דף קל”א סע”ב) מפורש שמתחילים למנות רק מ”אל רחום” וגו', יש לנו ללכת אחרי דברי הזוהר, ובפרט שגם מהש”ס (ר”ה י”ז ע”ב) משמע כדברי הזוהר, שהרי בתחילה פירשו מ”ש ה' ה', ורק אחר כך הביאו המשך הפסוק “אל רחום” וגו' וע”ז אמרו ברית כרותה לי”ג מידות וכו', משמע שהי”ג מידות מתחילים מ”אל רחום” וגו' כדברי הזוהר, ולא לפני כן. ע”ש. וע”ע בירחון יתד המאיר (תשרי תשע”א סי' רצ”ו).
[15] וביאר דבריו בירחון אור תורה (תשרי תשע”ו סי' י'), שאע”פ שיש בזה כמה שיטות בראשונים, מ”מ בכל ענייני התפלה נוהגים ע”פ האר”י ז”ל כידוע, ומה עוד שכן מסתבר ג”כ ע”פ הפשט. עכת”ד. ע”ש באורך. וע”ע בהערה הקודמת.
[16] כה”ח (סי' קל”א אות כ”א).
[17] כלומר למי שהוא צדיק בדרך כלל, ופעם אחת נכשל וחטא.
[18] והטעם שהזכיר הפסוק “חטאה” (דהיינו שגגה) לאחר “עוון” ו”פשע” החמורים, הוא כדי לרמוז שבשעה שישראל עושים תשובה הקב”ה מוחל להם לעון ולפשע החמורים כ”חטאה” הקלה (יומא ל”ו ע”ב ופירש”י שם).
[19] כה”ח (סי' תקפ”א אות י”ג). וכן נהג מרן הגר”ע יוסף זצ”ל, ולהבה”ח כן נוהג מרן ראש הישיבה שליט”א. ועי' באביעה סליחות (עמ' 124 ועמ' 196) שכתב, שהמנהג לתקוע בי”ג מדות תשר”ת בלבד, ובקדיש תתקבל תוקעים תשר”ת תש”ת תר”ת. ע”ש. ובחזו”ע (עמ' כ”ד בהערה) משמע שגם בי”ג מדות נהגו לתקוע תשר”ת תש”ת תר”ת. ע”ש. וכל מקום יעשו כמנהגם.
[20] חזון עובדיה (שם). ואע”פ שכתב שם כשיש לשכנים “ילדים קטנים”. ע”ש. נראה דהיינו דוקא במקום שכל הצבור קם לסליחות ביחד, שאז אין כ”כ חשש על הגדולים, אבל במקומותינו שחלק מהציבור קמים בחצות וישנים אח”כ, וחלקם ישנים בחצות וקמים באשמורת, בודאי שיש לחשוש מלהפריע בין לגדולים ובין לקטנים.
[21] מועד קטן (דף ה ע”א).
[22] ואפשר גם לעשות ההיפך, כלומר שקודם יתקע בזריזות ואח”כ בטרם יסיימו הציבור אמירת י”ג מידות יאמר הוא י”ג מידות ויחשב לו כאמרם עם הציבור. (עיין בספר יוסף לקח מועדים, ח”א סי' ד). אמנם עדיף יותר לעשות כמו שכתבנו למעלה. וכך נוהג מרן ראש הישיבה שליט”א. וכן המנהג פשוט.
[23] מאשר לאבינו (עמ' קי”א).
[24] הרמב”ם (פרק ג' מהלכות תשובה הלכה ה').
[25] כה”ח (סי' קל”א אות י”ז). ועל זה אנו מתוודים ביום הכיפורים: “על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה”.
[26] עיין במשנ”ב (סי' תקפ”ב ס”ק ט”ז) והערות איש מצליח (שם).
[27] אביעה סליחות (עמ' 130). וע”ע באורך בהקדמת מרן רה”י שליט”א לחומש איש מצליח (מהדורת “פניני רש”י”).
[28] התרגום המלולי של “בדיל” הוא בְּשֶל (כי השי”ן העברית מתחלפת בדל”ת בארמית) והיינו: בשביל, בעבור. וכן תרגום “בגלל” (כגון בדברים ט”ו, י') הוא “בדיל”.
[29] וע”פ הקבלה, יש במלה זו כוונות וסודות כידוע. אבל העיקר לפני הכל לכוין הפשט.
[30] כמ”ש בספר יצירה (פרק ב' משנה ד') ובתיקוני זוהר. ודבר זה היה ידוע ומפורסם וברור בכל קהילות הספרדים, עד הדור האחרון שהושפעו בטעות מאחינו האשכנזים ששכחו את מבטא החי”ת והעי”ן והצד”י והטי”ת וכו', מחמת שאינם נמצאים בשפות האירופאיות.
[31] מרן הגה”ק רבנו מצליח מאזוז זצ”ל (הובאו דבריו באביעה סליחות עמ' 184).
[32] מלכים א' (ב, ח).
[33] אֵל מלך – “אֵל” בצירי פירושה “אלוה”, ולעומת זאת “אֶל” בסגול פירושה – “לְ”, כמו שאומרים ב”עלינו לשבח” “אֶל– אֵל לא יושיע” וכו', שפירושו לְ-אֵל אשר לא יושיע. וההבדל ביניהם הוא שבצירי מאריכים מעט (כדין תנועה גדולה) ובסגול מקצרים (כדין תנועה קטנה). ולפיכך כשאומר “אֵל מלך” יש להזהר להאריך מעט בצירי שבאל”ף שלא תתחלף לסגול ויהיה אֶל-מלך (למלך). וכמו כן, יש להפסיק מעט אחרי “אֵל”, כדי שלא יובן אֵל של מלך.
ומתנהג בחסידות – יש להזהר שלא לעמוד בחי”ת (בַּחֲ-סִידוּת), כי היא מנוקדת בחטף פתח שדינו כשוא ואין לעמוד בו, אלא יעמוד מעט בבי”ת והחי”ת מחוברת להמשך המלה (בַּ-חֲסִידוּת), ולכן יש געיא (מעמיד) בבי”ת.
מרבה מחילה לחטאים – “חטאים” הוא שם תואר לאנשים שהרבו לחטוא (וכמו בהמשך “וסליחה לפושעים” שפירושו אנשים שהרבו לפשוע). ויש להזהר לבטא את הטי”ת בדגש חזק, כי אם יאמר את הטי”ת בלא דגש חזק, יהיה פירוש המלה “עבירות” (חטא בלשון רבים), והן אינן צריכות מחילה. רק ה'אנשים', עושי העבירות, הם הצריכים מחילה!
אל! הורתנו לומר וכו' – יפסיק אחרי תיבת אֵל, כי היא קריאה לקב”ה, ואח”כ ימשיך “הורתנו לומר” וכו'. (ו”הורתנו” הוא מלשון הוראה ולימוד, כלומר “למדת אותנו” לומר מדות שלש עשרה וכו'). והאומרים “אל הורתנו” ברצף, טועים הם.
רחמנא, דינן אפיק לנהורא – צריך לומר “אפיק”, הפ”א בצירי (ולא בחיריק), כי זה בקשה לעתיד (דיננו 'הוֹצֵא' לאורה). אבל בחיריק הוא לשון עבר (הוציא), ואין לזה משמעות.
רחמנא, הדרך שוי עלן – צריך לומר “שוי” הוא”ו בצירי (ולא בחיריק), ופירושו: הֲדָרְךָ שִׂים עלינו. אבל אם יאמר שוִּי (בחיריק) יהיה פירושו שָׂם עלינו (בלשון עבר), ואין לזה משמעות. וכן יש להזהר בתרגום אונקלוס, שבכל פעם שמתרגם מלת “שים” (כגון בבראשית כד ב, ועוד), יש לגרוס שוי בצירי. וכ”ה בדפוסים מדויקים.
רחמנא, ולא “תתפרע” כעובדנא בישין מינן – יש להזהר לומר “תתפרע”, הפ”א בשוא (ולא בקמץ). ופירושו – תִפָּרַע (כי בנין “התפעל” הארמי שוה לבנין “נפעל” העברי), והכוונה היא אל נא תיפרע כמעשינו הרעים מאיתנו. ויש חזנים הטועים לומר ולא תִתְפָּרַע (הפ”א בקמץ), וטעות הוא, שא”כ יהיה מבנין התפעל, והוא משמעות אחרת. (אביעה סליחות עמ' 128).
רחמנא, סָעיד וְסָמיך הוי לן – הסמ”ך בקמץ והוי”ו בשוא.
אשמנו מכל עם וכו' החבל אוינו – נכון יותר לגרוס “אִוּוּיֵנוּ” (וכ”ה במחזורי האשכנזים), כי הכוונה היא לבית המקדש שהוא החשק והאווי שלנו, והוא מלשון הפסוק (תהלים קל”ב יג): “אוה” למושב לו, והנפרד הוא “אִוּוּי” ובכינוי – “אִוּוּיֵנוּ” (על משקל דִּבּוּר דִּבּוּרֵנוּ, פִּנּוּי פִּנּוּיֵנוּ). אבל “אֶוְיֵנוּ”, הנפרד הוא “אֱוִי” ממלכי מדין! (אביעה סליחות עמ' 143. ע”ש).
אלהינו שבשמים, ואל תבישנו מִשִּׂבְרֵנוּ – בשי”ן שמאלית, ופירוש “משׂברנו”: ממה שאנחנו מצפים במחשבתנו (מלשון “סברא”, וכן “שברו על ה' אלהיו” – מחשבתו ותקותו על ה' אלהיו). ולכן נכון לפרט ולומר: משברנו “הטוב”, כדי שח”ו לא תכללנה בבקשה זו מחשבות רעות שחשבנו (ובפרט בדורנו שיש אנשים מיואשים הרגילים ב”מחשבות שליליות” כלומר שחושבים שח”ו יהיה רע), וכיו”ב ממש כתב מהרח”ו ז”ל גבי “ותקוה לדורשיך”, שצריך לומר ותקוה “טובה” לדורשיך, ולא “תקוה” סתם, כי צריך האדם לפרש ולבאר שאלתו בתכלית הביאור עד שלא יהיה בה גמגום כלל, פן ח”ו יתן מקום אל המקטרג (הובא בכה”ח סי' תקפ”ב אות ל”ז. וכן נדפס כיום בכל המחזורים). וכך גם כאן יש לומר: “משברנו הטוב”. וכ”ה מנהג תונס. וכן נדפס במחזור איש מצליח.
תן שלום בארץ, תן שלום במלכות, תן שבע בעולם – כן הוא הסדר הנכון, הן ע”פ הפשט והן ע”פ הסוד (כה”ח סי' תקפ”א אות ו').
עננו אבינו, עננו, וכו' – יש להזהר מאד שלא יקרא את הנו”ן בדגש (– עַנֵּנו), כי אז תהיה המשמעות מלשון עִנּוּי וצער, בר מינן. אלא יקרא את הנו”ן רפויה. ודע שהדגש בנו”ן תלוי בניקוד שבעי”ן, כלומר שאם יבטא את העי”ן בצורה רפויה וקלה (כדין חטף פתח שהוא “חצי תנועה”), תהיה הנו”ן רפויה מאליה.
עננו אלהא דמאיר, עננו – המקור לבקשה זו הוא ע”פ המסופר בגמרא (עבודה זרה דף י”ח ע”א), שייעץ ר' מאיר לשומר בית האסורים, שבכל עת צרה יאמר: “אלהא דמאיר ענני”, וינצל. וכך היה (עיין שם המעשה בשלימותו). ומאז סיגלו משפט זה לכל עת צרה או בקשה. וביאר מהרש”א שם, שר' מאיר לא נתכוון כלל על שמו, שהרי אין הקב”ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, אלא נקט אלהא “דמאיר” לסימן בעלמא, ועיקר כוונתו אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה. ע”ש. ולכן יש לדקדק ולומר “אלהא דמאיר” (כלשון הגמרא שם), ולא להוסיף אלהא ד”רבי” מאיר (אביעה סליחות עמ' 159, וחזו”ע עמ' י”ז).
מלא זכיות – בחזון עובדיה (עמ' י”ז) כתב שמנהגו לומר זַכִּיּוּת, וכ”כ בחמדת ימים (דף כ”א ע”א). אולם באהלי יעקב (דף י”ח ע”ב) כתב זָכֻיות, וכ”ה בספר לחם הביכורים (דף קל”ז סע”ב). ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. עכת”ד. אמנם באביעה סליחות (עמ' 161) כתב מרן ראש הישיבה שליט”א, שבכל הדפוסים הישנים הכ”ף רפויה והוא”ו בחולם, אלא שהדפיסו זָכֻיּוֹת, או זָכִיּוֹת (הכ”ף בחיריק) וכמו שהיו אומרים בטעות גָּלִיּוֹת. וצ”ל הכ”ף בקבוץ והזי”ן בשוא, כי היחיד זְכוּת והרבים זְכֻיּוֹת, על משקל פְּדוּת – פְּדֻיּוֹת. אבל הגרסא שאומרים היום זַכִּיּוּת (ומקורה בחמדת ימים כנ”ל), היא שיבוש, שהרכיבו גזרת נחי ל”ה עם גזרת הכפולים ביחד, ולא נמצאת בדברי רז”ל מעולם. וגם חורזים יחיד עם רבים ושורוק עם חולם (“זכיוּת” עם סליחוֹת, לבבוֹת, עמוקוֹת, צדקוֹת, וכו'), וזה לא יתכן. אלא צ”ל זְכֻיּוֹת וכמו שהתבאר. עכת”ד. ע”ש.
ה'! עשה למען אברהם, אזרח, תמימך – ישים לב להפסיק בין “אזרח” לבין “תמימך”, כי הם שני תארים נפרדים.
ה'! עשה למען זכות יוסף, אסיר, צדיקך – גם בזה ישים לב להפסיק בין “אסיר” לבין “צדיקך”, כי הם שני תארים נפרדים.
ה'! עשה למען משה, נאמן בכל ביתך – נכון לומר: “הנאמן”, בתוספת ה”א הידיעה.
ה'! עשה למען דוד נעים זמירותיך – נכון להוסיף “המלך” דוד, ולא יהיה דוד המלך ע”ה גרוע משלמה בנו שנזכר בהמשך בתואר “המלך” שלמה.
עשה למען אמתך – יש להזהר מאד לומר התי”ו בדגש חזק.
דעני לעניי ענינן – צריך לומר “ענינן” במלרע. (אביעה סליחות עמ' 167. ואע”פ שבעברית אומרים “עננו” מלעיל, אין זה דומה, ע”ש הטעם).
בפיוט: אם אפס רובע הקן וכו' “עין האב” על בנו לא חסה – כן היא הגרסא הנכונה (“עין” ולא “הן”), כי פירוש “חסה” “רִחֲמָה” בלשון נקבה (ולזכר אומרים “חס” בלא ה”א), וא”כ כיצד אפשר לומר “האב” (דהיינו אברהם אבינו) לא “חסה”?! אבל כשאומרים “עין האב”, הכל מובן. ויש לשים לב לומר “חסה” מלעיל, כי “חסה” מלרע הוא משמעות אחרת לגמרי (מלשון 'מחסה'), ואין לזה שום משמעות בפיוט זה.
מַחֵי וּמַסֵּי ממית “וּמְחַיֵּי” – כצ”ל. ו”מַחֵי” פירושה “מַכֶּה”, “ומְחַיֵּי” פירושה “מְחַיֵּה”. ודע שכל זה הוא קריאת הפייטן לה' יתברך שהוא: מכה ומרפא, ממית וּמְחַיֵּה וכו', ואח”כ מציע דבריו ובקשתו ואומר “ברא כד חטי” וכו'.
אבוהי דחייס “מַסֵּי” לכאבה – צריך לומר “מסי” במ”ם, כי הוא לשון הווה. וגרסת המחזורים “אַסֵּי” בלשון עבר, היא טעות (אביעה סליחות עמ' 186). ודע שבבקשה זו נפלו טעויות רבות במחזורים (מכיון שהיא בארמית, ורוב המדפיסים בעבר וגם כיום אינם יודעים בין ימינם לשמאלם בדקדוק שפה זו), ובאביעה סליחות (שם) נדפסה מוגהת ומתוקנת ע”י מרן שליט”א. ע”ש.
“רחמים פשוטים ביקשנו ממך” – יש להזהר שלא לומר “ממך” כי הוא לשון עני, כמו “ואם מך הוא מערכך” (ויקרא כז, כח). אלא צ”ל “ממך” (אביעה סליחות עמ' 188).
בפיוט “אליך ה' נשאתי עיני” וכו' (באות ג') גברו יגונותי “וירבו אנחותי” – יש להזהר לומר “וירבו” הוא”ו בפתח (ולא בשוא), כי הוא לשון עבר. ואם יאמר וירבו בשוא, יהיה לשון עתיד, ונמצא מקלל את עצמו ח”ו.
כי כל עוונותי “שתה” לנגדך – צ”ל “שתה” מלעיל ודגש חזק בתי”ו, ופירושו: “שמת”. ואם יאמר בלא דגש בתי”ו יהיה פירושו: “שמה” בלשון נקבה.
אם הטבנו פעל וכו' ואם הרענו מעל וכו' – יש להזהר לומר פעל, מעל, מלעיל. וכן “אמר”, “חמר”, “שעל”, “תעל” – כולם מלעיל, והאומרם במלרע, משנה את המשמעות (משם עצם לפעל).
[34] כה”ח (שם אות י”ט).
[35] חצות לילה הוא הזמן שבין השקיעה לנץ החמה, והוא שווה בדיוק לזמן 'חצות היום' המופיע בלוח השנה.
[36] שו”ת איש מצליח (ח”א חאו”ח סימן ד').
[37] ולא שייך בזה הכלל של “תדיר” וכו', כיון שבשעה שהתחיל סליחות עדיין לא הגיע זמן תיקון חצות.
[38] בא”ח (פרשת וישלח אות י”ג). ורק אם אומר תיקון חצות בחצות וסליחות באשמורת, יאמר וידוי לפני תיקון חצות, כיון שהוא מרוחק הרבה מהוידוי של הסליחות (כה”ח סי' א' אות כ”ג).
[39] כה”ח (שם אות י”א). אבל בערב ראש השנה אומרים שניהם, אלא אם כן הגיע זמן מולד תשרי שאז אומרים רק תיקון לאה.
[40] כה”ח (סי' א' אות י”ג).
[41] כה”ח (סימן א' אות ט”ז) בשם הברכ”י. ועכ”פ מה שחיסר מהסליחות, יוכל להשלים לאחר מכן ביחיד (לבד מי”ג מדות שצ”ל בטעמים).
Google
תגובות