הלכות חודש אלול והסליחות – א’
פֶּרֶק א
אֱלוּל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת
מָבוֹא
חֹדֶשׁ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת
- חֹדֶשׁ אֱלוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה, וּלְפִיכָךְ נִקְבַּע חֹדֶשׁ זֶה לִתְשׁוּבָה וַאֲמִירַת סְלִיחוֹת עַל הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת, וְכֵן לִתְפִלָּה וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים עַל הַשָּׁנָה הַבָּאָה, שֶׁנִּזְכֶּה לְהִכָּתֵב בָּהּ לְחַיִּים טוֹבִים, לְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם.
“אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי”
- אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבָה רְצוּיָה וּמְקֻבֶּלֶת בְּכָל עֵת, יָמִים אֵלּוּ הֵם “עֵת רָצוֹן”, וְהַבָּא לְהִטָּהֵר בְּיָמִים אֵלּוּ וּלְשַׁפֵּר מַעֲשָׂיו, וּלְהִתְקָרֵב לַה' יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ לוֹ “סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא” יוֹתֵר מִכָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְנִרְמָז דָּבָר זֶה בְּ”שִׁיר הַשִּׁירִים” (שֶׁחִבֵּר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עַל הַקֶּשֶׁר הַמְיֻחָד שֶׁבֵּין הַקָּבָּ”ה לְעַם יִשְׂרָאֵל) בַּפָּסוּק[1]: “אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי”, שֶׁרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁלּוֹ הֵם “אֱלוּל”, וְסוֹפֵי הַתֵּבוֹת עוֹלִים בְּגִימַטְרִיָּא אַרְבָּעִים, רֶמֶז לְאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁמֵּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. כְּלוֹמַר שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ לִבֵּנוּ וְחֶשְׁקֵנוּ לַה' יִתְבָּרַךְ, וְגַם ה' יִתְבָּרַךְ אַהֲבָתוֹ וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ (כִּי “דּוֹדִי” הַנִּזְכָּר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, פֵּרוּשׁוֹ “אֲהוּבִי” וְהוּא כִּנּוּי לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא). וְכֵן נִרְמָז חֹדֶשׁ אֱלוּל בַּפָּסוּק[2]: “וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶ'ת לְ'בָבְךָ וְ'אֶת לְ'בַב זַרְעֶךָ” – רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֱלוּל, כְּלוֹמַר שֶׁבְּיָמִים אֵלּוּ ה' מֵסִיר אֶת עָרְלַת לְבָבֵנוּ, וְהַלֵּב נִפְתָּח אֵלָיו יִתְבָּרַךְ[3].
יְמֵי רָצוֹן מִזְּמַן מַתַּן תּוֹרָה
- וְזָכוּ יָמִים אֵלּוּ לִהְיוֹת יְמֵי רָצוֹן עוֹד מִזְּמַן מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁכֵּן שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עָלָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְהַר סִינַי, פַּעַם רִאשׁוֹנָה עָלָה בְּז' בְּסִיוָן כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנִים, וּלְאַחַר שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל, חָזַר וְעָלָה בְּיוֹם י”ט בְּתַמּוּז[4] וְעָמַד בִּתְפִלָּה וּתְחִנָּה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּבָּ”ה שֶׁלֹּא לְכַלּוֹת חָלִילָה אֶת יִשְׂרָאֵל, אַךְ הֶעָווֹן לֹא נִמְחַל[5] וְנִשְׁאַר עֲדַיִן כַּעַס עַל יִשְׂרָאֵל[6], וּלְאַחַר מִכֵּן, בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל, חָזַר וְעָלָה לָהָר בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים, וְשׁוּב חָזַר לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַם יִשְׂרָאֵל, וְשָׁהָה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַיָּמִים הָאֵלּוּ הָיוּ יְמֵי רָצוֹן, וּבְסוֹפָם נָתַן לוֹ הַקָּבָּ”ה אֶת הַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים, וְאָמַר לוֹ: “סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ”. וּמֵאָז נִקְבְּעוּ אַרְבָּעִים יָמִים אֵלּוּ לִימֵי רָצוֹן לְדוֹרוֹת, לִתְשׁוּבָה וְלִסְלִיחָה, לִתְפִלָּה וּלְבַקָּשַׁת רַחֲמִים, לִפְנֵי אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַב הָרַחֲמִים[7].
סִימָן וְעֵזֶר לְכָל הַשָּׁנָה
- הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁמֵּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד הוֹשַׁעְנָא רַבָּא, הֵם יָמִים נוֹרָאִים וּקְדוֹשִׁים, יְמֵי סְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְהֵם סִימָן וְעֵזֶר לְכָל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, שֶׁאִם הָאָדָם יִשָּׁמֵר וְיִזָּהֵר בְּאֵלּוּ הַיָּמִים מִכָּל חֵטְא, בָּטוּחַ הוּא שֶׁיִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ כָּל יְמֵי הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ וְלֹא יִלָּכֵד בְּרֶשֶׁת הַיֵּצֶר הָרָע, אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם לֹא יִשָּׁמֵר בְּאֵלּוּ הַיָּמִים כָּרָאוּי, יִקְשֶׁה עָלָיו לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה. כִּי הַיָּמִים הָאֵלֶּה הֵם כְּמוֹ הַ'לֵּב' וְ'הַמֹּחַ' שֶׁבָּאָדָם, שֶׁאִם הֵם אֵינָם בְּרִיאִים, אֲזַי כָּל הַגּוּף חוֹלֶה. וְאִם הֵם חֲזָקִים וְטוֹבִים, אֲזַי יִהְיֶה כָּל הַגּוּף בָּרִיא. (רַבֵּנוּ יוֹסֵף חַיִּים זִיעָ”א[8]).
הִלְכוֹת חֹדֶשׁ אֱלוּל
צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל בְּלִמּוּד מוּסָר וְיִרְאַת שָׁמַיִם, וּלְהִתְאַמֵּץ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל כָּל הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת, כְּלוֹמַר שֶׁיְּחַפֵּשׂ וְיִתְבּוֹנֵן בְּכָל דְּרָכָיו אִם טוֹבִים וִישָׁרִים הֵם אוֹ לָאו, וּכְשֶׁיִּרְאֶה מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעָשָׂה – יְעוֹדֵד עַצְמוֹ וְיִתְבּוֹנֵן כֵּיצַד יַמְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹתָם בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּבְיֶתֶר עֹז. וּכְשֶׁיִּרְאֶה מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה – יִנָּחֵם וְיִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם, וְיָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ כֵּיצַד יִמָּנַע מֵהֶם מִכָּאן וָהָלְאָה, לְמַעַן יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב. וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ סָמוּךְ וּבָטוּחַ בַּה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ בְּרָצוֹן, וְיִזְכֶּה לְשָׁנָה טוֹבָה וּמְבֹרֶכֶת[9].
שְׁלֵמוּת הַלֵּב
הַחֲטָאִים וְכָל שֶׁכֵּן הָעֲווֹנוֹת וְהַפְּשָׁעִים הֵם כְּמוֹ מָסָךְ וְעָנָן הַמַּבְדִּילִים בֵּין הָאָדָם וּבֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהֵם מְעַכְּבִים בְּעֵד תְּפִלּוֹתָיו. וְכַאֲשֶׁר יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה, תֵּכֶף וּמִיָּד תְּפִלָּתוֹ מְקֻבֶּלֶת וּרְצוּיָה לִפְנֵי הַקָּבָּ”ה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר[10]: “כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם”, וְנֶאֱמַר[11]: “סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה”. וְעַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה יָסִיר הֶעָנָן. וְעֵצָה טוֹבָה הִיא, שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמִעוּט עֶרְכּוֹ שֶׁהוּא כְּתוֹלַעַת קְטַנָּה בָּאֲדָמָה, וּלְעֻמַּת זֶה יִתְבּוֹנֵן בְּגַדְלוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר אֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית, אָז יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם אֲפִלּוּ מֵחֵטְא וְאָשָׁם קַל, שֶׁחָטָא נֶגֶד רְצוֹן הַבּוֹרֵא (רַבִּי חַיִּים פָּלָאגִ'י[12]).
הִלְכוֹת סְלִיחוֹת
מֵאֵימָתַי מַתְחִילִים לוֹמַר סְלִיחוֹת
- נוֹהֲגִים לוֹמַר “סְלִיחוֹת” בְּכָל לַיְלָה, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים[13]. אוּלָם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַצְמוֹ אֵין אוֹמְרִים סְלִיחוֹת, מִפְּנֵי כְּבוֹד רֹאשׁ חֹדֶשׁ[14]. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בְּשַׁבָּתוֹת וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב[15].
הַזְּמַן הַמֻּבְחָר לִסְלִיחוֹת
- הַזְּמַן הַמֻּבְחָר לַאֲמִירַת סְלִיחוֹת הוּא בַּלַּיְלָה, מֵחֲצוֹת הַלַּיְלָה וְאֵילָךְ. וְהַזְּמַן הַמֻּבְחָר בְּיוֹתֵר הוּא בְּסוֹף הַלַּיְלָה, סָמוּךְ לַעֲלוֹת הַשַּׁחַר, שֶׁאָז הוּא 'עֵת רָצוֹן' וְהַתְּפִלּוֹת מִתְקַבְּלוֹת בּוֹ בְּיוֹתֵר[16]. (וְדַע, שֶׁשְּׁעַת “חֲצוֹת לַיְלָה” שָׁוָה בְּדִיּוּק לִשְׁעַת 'חֲצוֹת הַיּוֹם' הַמּוֹפִיעָה בְּלוּחוֹת הַשָּׁנָה).
מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בַּלַּיְלָה
- מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וְגַם לֹא בַּחֲצוֹת לַיְלָה יֹאמַר סְלִיחוֹת בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת סָמוּךְ לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל גַּם בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר יֹאמַר לְכָל הַפָּחוֹת בִּשְׁעוֹת אַחַר הַצָּהֳרַיִם לִפְנֵי תְּפִלַּת מִנְחָה[17].
סְלִיחוֹת קֹדֶם חֲצוֹת לַיְלָה
- בְּשׁוּם אֹפֶן אֵין לוֹמַר סְלִיחוֹת בַּחֲצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַלַּיְלָה. וּמִי שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית כְּנֶסֶת שֶׁאוֹמְרִים שָׁם סְלִיחוֹת וְי”ג מִדּוֹת קֹדֶם חֲצוֹת לַיְלָה, יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, וְלֹא יַעֲנֶה י”ג מִדּוֹת עִמָּהֶם, וְיוֹתֵר טוֹב שֶׁיֵּצֵא מִשָּׁם[18].
שִׂימַת לֵב בְּנֻסַּח הַסְּלִיחוֹת
- הָאוֹמְרִים סְלִיחוֹת בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, צְרִיכִים לָשִׂים לֵב שֶׁלֹּא לוֹמַר מִלִּים הַשַּׁיָּכוֹת לְסוֹף הַלַּיְלָה, וְלָכֵן כְּשֶׁיַּגִּיעוּ לַקֶּטַע הַמַּתְחִיל: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶתְוַדֶּה עַל עֲבֵרוֹת” וְכוּ', לֹא יֹאמְרוּ “בַּלַּיְלָה לְסוֹף אַשְׁמוּרוֹת”, אֶלָּא יֹאמְרוּ: “בְּתוֹךְ אַשְׁמוּרוֹת” (וְהַיְנוּ חֲצוֹת לַיְלָה שֶׁהוּא אֶמְצַע הָאַשְׁמוּרוֹת)[19]. וְאִם אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בַּיּוֹם, יְדַלְּגוּ לְגַמְרֵי עַל כָּל הַקֶּטַע הַנַּ”ל עַד הַוִּדּוּי (“אָנָּא ה' אֱלֹהֵינוּ” וְכוּ'). וְכֵן יְדַלְּגוּ עַל כָּל מָקוֹם שֶׁנִּזְכָּר “לַיְלָה” בַּסְּלִיחוֹת[20].
מִי שֶׁיָּשַׁן בַּלַּיְלָה וְקָם לִסְלִיחוֹת
- מִי שֶׁיָּשַׁן בַּלַּיְלָה עַל גַּבֵּי מִטָּה, כְּשֶׁיָּקוּם לוֹמַר סְלִיחוֹת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ לִפְנֵי כֵן בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה מִפְּנֵי הַפְּסוּקִים הַנֶּאֱמָרִים בִּסְלִיחוֹת[21]. וְאִם חוֹזֵר לִישֹׁן לְאַחַר הַסְּלִיחוֹת קֹדֶם לְעַמּוּד הַשַּׁחַר, צָרִיךְ שׁוּב לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה בַּבֹּקֶר. וְכָל זֶה דַּוְקָא כְּשֶׁיָּשַׁן בִּשְׁכִיבָה כְּדֶרֶךְ שְׁנַת קֶבַע, אֲבָל אִם יָשַׁן כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב, אוֹ כְּשֶׁהוּא מֻטֶּה וְרַגְלָיו עַל הַקַּרְקַע, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
זְהִירוּת שֶׁלֹּא יְאַחֵר בַּבֹּקֶר
- יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל מִלָּקוּם בַּבֹּקֶר בִּגְלַל אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת בַּלַּיְלָה, וִיאַחֵר חָלִילָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ זְמַן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּר בִּתְפִלִּין שֶׁאָסוּר לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן, אֶלָּא אַדְּרַבָּה יִתְאַזֵּר בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת לְהִתְפַּלֵּל בְּעֵרָנוּת וּבְחִיּוּת, כָּרָאוּי לְכָל הַשָּׁנָה וְכָל שֶׁכֵּן לְיָמִים נוֹרָאִים אֵלּוּ[22]. (וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁעָלוּל לְאַחֵר זְמַן הַתְּפִלָּה אוֹ לְהֵרָדֵם בִּתְפִלִּין בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה, מוּטָב שֶׁיִּתְפַּלֵּל כָּרָאוּי וְלֹא יֹאמַר סְלִיחוֹת בַּלַּיְלָה בְּאֹפֶן שֶׁכָּזֶה. וּכְלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּעֲבוֹדַת ה': לִשְׁמֹר הָעִקָּר וּלְהוֹסִיף עָלָיו, וְלֹא לְזַלְזֵל בָּעִקָּר וּלְקַיֵּם הַתּוֹסֶפֶת[23]).
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּבַחוּרֵי יְשִׁיבוֹת
- תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּבַחוּרֵי יְשִׁיבוֹת שֶׁאִם יַשְׁכִּימוּ יוֹם יוֹם בָּאַשְׁמֹרֶת לֹא יוּכְלוּ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם רַשָּׁאִים לְהִמָּנַע מִלָּקוּם יוֹם יוֹם בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל[24]. וּמִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל לָקוּם בְּמִקְצָת הַלֵּילוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל וְכֵן בְּכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה[25].
מְלַמְּדִים וּשְׂכִירִים
- מְלַמְּדִים בְּתַלְמוּדֵי תּוֹרָה שֶׁהַהַשְׁכָּמָה יוֹם יוֹם בָּאַשְׁמֹרֶת תִּגְרֹם לָהֶם שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתָּם בֶּאֱמוּנָה בְּלִמּוּד הַתַּלְמִידִים, וְכֵן פּוֹעֲלִים שְׂכִירִים שֶׁעֲלוּלִים לְמַעֵט בִּמְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת, רַשָּׁאִים לְהִמָּנַע מִלָּקוּם יוֹם יוֹם לִסְלִיחוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם יִשְׁתַּדְּלוּ לְהַשְׁכִּים בְּמִקְצָת הַלֵּילוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל, וּבְכָל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה. וּבִשְׁאַר יָמִים טוֹב וְנָכוֹן שֶׁיֹּאמְרוּ סְלִיחוֹת בַּבֹּקֶר קֹדֶם תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אוֹ בָּעֶרֶב לִפְנֵי תְּפִלַּת מִנְחָה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל[26].
אָבֵל בְּתוֹךְ שִׁבְעָה
- אָבֵל בְּתוֹךְ “שִׁבְעָה”, אָסוּר לוֹ לָצֵאת מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי לוֹמַר סְלִיחוֹת. אָמְנָם, אִם אֵין לוֹ מִנְיָן בְּבֵיתוֹ לִתְפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁאָז מִמֵּילָא הוּא צָרִיךְ לָצֵאת לְבֵית הַכְּנֶסֶת בִּשְׁבִיל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, יָכוֹל גַּם כֵּן לְהַקְדִּים וּלְהַגִּיעַ לַסְּלִיחוֹת הַנֶּאֱמָרִים לִפְנֵי הַתְּפִלָּה. וּבְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְכֵן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר הָאָבֵל לָלֶכֶת לַאֲמִירַת סְלִיחוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּכָל אֹפֶן[27].
סְלִיחוֹת בְּבֵית הָאָבֵל
- אִם אוֹמְרִים סְלִיחוֹת בְּבֵית הָאָבֵל, אֵין אוֹמְרִים וִדּוּי וְי”ג מִדּוֹת וְלֹא נְפִילַת אַפַּיִם, בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת[28]. אֲבָל אִם הָאָבֵל בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, אֵין מְדַלְּגִים כְּלוּם[29].
חָתָן אוֹ בַּעַל בְּרִית
- כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּתֵּף בַּאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת חָתָן אוֹ אֶחָד מִבַּעֲלֵי בְּרִית (אֲבִי הַבֵּן הַמּוֹהֵל וְהַסַּנְדָּק), אֵין הַצִּבּוּר צְרִיכִים לְדַלֵּג כְּלוּם מִסֵּדֶר הַסְּלִיחוֹת, אֶלָּא אוֹמְרִים הַכֹּל כָּרָגִיל[30], וְרַק הֶחָתָן וּבַעֲלֵי הַבְּרִית עַצְמָם יְדַלְּגוּ הַוִּדּוּיִּים וְי”ג מִדּוֹת וּנְפִילַת אַפַּיִם[31].
שְׁלֵמוּת הַלֵּב
עִקַּר הַסְּלִיחוֹת הוּא לְאָמְרָן כַּהֹגֶן, בְּקוֹל שָׁפָל וּבִתְחִנָּה, וּלְהָבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו. וְעַפְעַפָּיו יִזְּלוּ מַיִם עַל אֲשֶׁר חָטָא, וִידַמֶּה בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְזֻמָּן לְדִין לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּבָּ”ה, הַיּוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו וּמִרְמוֹתָיו, אָז יִכָּנַע לְבָבוֹ הֶעָרֵל (מָרָן הַחִידָ”א[32]).
סְלִיחוֹת הַנֶּאֱמָרִים בִּיחִידוּת
עֲדִיפוּת לִסְלִיחוֹת בְּמִנְיָן
- מִצְוָה גְּדוֹלָה לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּמִנְיַן עֲשָׂרָה, כַּכָּתוּב: “בְּרָב עָם – הַדְרַת מֶלֶךְ”[33], כְּלוֹמַר שֶׁכְּבוֹד הַמֶּלֶךְ וַהֲדָרוֹ נִכָּרִים כְּשֶׁמִּתְכַּנְּסִים אֲנָשִׁים רַבִּים לִכְבוֹדוֹ[34]. וְעוֹד, שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ הַסְּלִיחוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת בְּמִנְיָן, שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָם שֶׁל רַבִּים[35]. וְעוֹד, שֶׁאָז יוּכְלוּ לוֹמַר “קַדִּישׁ”, וְ”אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא” וְכוּ', וְהִבְטִיחוּ חֲזַ”ל שֶׁכָּל הָעוֹנֶה “אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא” בְּכָל כֹּחוֹ (כְּלוֹמַר בְּכָל כַּוָּנָתוֹ), קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ![36]
סְלִיחוֹת בְּיָחִיד
- אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּמִנְיָן כַּמְבֹאָר בַּסְּעִיף הַקּוֹדֵם, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא מִנְיָן אוֹ כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְבֵית הַכְּנֶסֶת מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא, אֵין לוֹ לְהִמָּנַע מֵאֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת, אֶלָּא יֹאמַר סְלִיחוֹת אֲפִלּוּ יָחִיד בְּבֵיתוֹ[37]. וּבִפְרָט בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁבָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי וְקָרוֹב לְכָל יָחִיד וְיָחִיד[38]. וְרַק לְגַבֵּי י”ג מִדּוֹת צָרִיךְ לִנְהֹג כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר בַּסְּעִיף הַבָּא.
י”ג מִדּוֹת בְּיָחִיד
- אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לוֹמַר “י”ג מִדּוֹת” בְּדֶרֶךְ תְּפִלָּה וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים, אֲבָל כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרֵא פְּסוּקִים, כְּלוֹמַר בִּטְעָמִים, מֻתָּר[39]. וְלָכֵן כְּשֶׁאֵין עֲשָׂרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ יָחִיד הָאוֹמֵר סְלִיחוֹת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּגִּיעַ לִפְסוּקֵי “וַיַּעֲבֹר” וְגוֹ' צָרִיךְ לְאָמְרָם בְּנִגּוּן טַעֲמֵי הַמִּקְרָא וְלֹא בַּנִּגּוּן הָרָגִיל שֶׁהוּא דֶּרֶךְ תְּפִלָּה וּבַקָּשַׁת רַחֲמִים[40]. וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ טְעָמִים, עַל כָּל פָּנִים יִקְרָא כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא רָגִיל לִקְרֹא פְּסוּקִים, וְרַק לֹא בְּנִגּוּן תְּפִלָּה וּתְחִנָּה[41].
קְטָעִים בַּאֲרָמִית בְּיָחִיד
- יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם אֶת הַסְּלִיחוֹת שֶׁנִּתְקְנוּ בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית, כְּמוֹ: “רַחֲמָנָא אַדְכַּר לָן” וְכוּ', וְכֵן “דְּעָנֵי לַעֲנִיֵּי”, “מָחֵי וּמַסֵּי” וְכַדּוֹמֶה – אֵין לְיָחִיד לְאָמְרָם[42], וְכֵן דַּעַת מָרָן הַגְּרַ”ע יוֹסֵף זָצָ”ל[43]. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה בֵּין יָחִיד לְצִבּוּר, וְכֵן דַּעַת מָרָן רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה שְׁלִיטָ”א[44]. וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט, שֶׁגַּם כְּשֶׁאֵין מִנְיָן אוֹמְרִים קְטָעִים אֵלּוּ בִּלְשׁוֹנָם הָאֲרָמִית[45].
[1] שיר השירים (ו', ג').
[2] דברים (ל', ו').
[3] משנ”ב (בהקדמתו לסי' תקפ”א). והטעם שצריך דוקא ארבעים יום, עי' בכה”ח (שם אות י”ד).
[4] כן פירש רש”י בשמות (לג, יא) שבי”ט בתמוז עלה. אבל בדברים (ט, יח) כתב שבי”ח בתמוז עלה. ובתנחומא (שמות לד, לא) איתא כ' בתמוז. ע”ש. וצ”ע.
[5] כמ”ש (שמות ל”ב, ל”ד) וביום פקדי וגו'. ובימים אלו נגף ה' את עושי העגל (כמ”ש שם, ל”ה). ועיין ברמב”ן (שם).
[6] מדרש תנחומא (שמות ל”ד, ל”א) ורש”י (שמות ל”ג, י”א ודברים ט', י”ח) אמנם בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו) איתא שארבעים יום השניים (בין י”ח בתמוז לר”ח אלול) עשה משה במחנה, ושרף את העגל והכרית ע”ז מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ע”ש. ועי' מה שהקשו על זה הרמב”ן (בשמות ל”ג, ז') והרא”ש (בסוף מסכת ר”ה). ואכמ”ל.
[7] מדרש תנחומא (שמות ל”ד ל”א). וצ”ל שחודש אלול באותה שנה היה מלא בשלשים יום. וכ”כ התוספות (בבא קמא דף פ”ב ע”א ד”ה כדי). וע”ע בפירוש עץ יוסף על המדרש שם. ובזמן הזה שחדש אלול לעולם כ”ט יום בלבד, מתחילים הארבעים יום מל' באב שהוא א' דר”ח אלול.
[8] בספרו “אדרת אליהו” (פרשת לך לך) על הפסוק “היפרד 'נא' מעלי”. ע”ש.
[9] רמ”א (סי' תר”ג).
[10] ישעיה (נ”ט ב').
[11] איכה (ג' מ”ד).
[12] תורה וחיים (ח”א מערכת ת').
[13] ש”ע (סי' תקפ”א סעיף א'). וכן מנהג הספרדים ועדות המזרח, וכן נהג רבנו האר”י ז”ל (אע”פ שאביו היה ממוצא אשכנזי כידוע). כה”ח (אות ט”ז) וחזון עובדיה (עמ' ב' בהערה).
[14] משנ”ב (שם סק”א) וכה”ח (שם אות ט”ו).
[15] אמנם מנהג ג'רבא ולוב ּלְהַשְׁכִּים גַּם בימים אלו, אלא שאומרים בהם סְלִיחוֹת מְיֻחָדוֹת שאין בהם וידויים, כמו שְנִדְפְּסוּ בְּסֵפֶר הסליחות ַ”שִׂפְתֵי רְנָנוֹת”.
[16] משנ”ב (שם) וכה”ח (שם). וכן היה המנהג בדורות הראשונים, וכלשון מרן הש”ע: “נוהגים לקום באשמורת”. ומרן הגה”ק ר' מצליח מאזוז זצ”ל נתן לזה טעם נוסף, שהצער והייסורים שיש לאדם בשבירת השינה באשמורת, מצטרפים גם הם לכפרת עוונותיו (משא”כ כשאומר סליחות בחצות, שאע”פ שודאי מנדד שינה מעיניו, מ”מ אינו קשה כ”כ כשבירת השינה בבוקר, וכמ”ש ביומא דף כ”ב ע”א, “שאני מיגנא ממיקם”. ע”ש בפירש”י) עכ”ד. ועוד ששבירת תאות השינה מביאה לידי הכנעה לפני הי”ת (ועין רואה שהקמים באשמורת אומרים סליחות בהכנעה יותר מן האומרים בחצות). ועוד מעלה וחיבה יתירה נודעת לקמים באשמורת, שזוכים ג”כ לקרוא ק”ש ולהתפלל עם הנץ החמה שמעלתם גבוהה למעלה למעלה כידוע.
[17] חזון עובדיה (עמ' ו'). ומ”מ בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, ישתדלו בכל עוז ותעצומות לומר סליחות באשמורת או בחצות.
[18] כה”ח (שם אות ב') וחזון עובדיה (עמ' ח').
[19] מרן הגר”ע יוסף זצ”ל. אולם את המשפט “לילה 'אקום' להודות” (המובא בקטע הנ”ל), יכולים לומר גם בחצות ואע”פ שלא ישנו לפני כן (כיון שעכ”פ קמו ממה שהיו עסוקים בו), וראיה מגמרא ברכות (דף ג' ע”ב), שאמרו על דוד המלך ע”ה: עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה, מכאן ואילך בשירות ותשבחות. ע”ש. ואעפ”כ כתוב: חצות לילה 'אקום' להודות לך (אביעה סליחות עמ' 140).
[20] ערוך השלחן (סי' תקפ”א ס”ד).
[21] חזון עובדיה (עמ' ה').
[22] מורה באצבע (אות רמ”ה), וחזון עובדיה (עמ' י').
[23] מורה באצבע (אותיות רמ”ה, רמ”ו), וחזו”ע (עמ' י”א).
[24] חזון עובדיה (עמ' ח'). ומבואר שם (בהערה) דהיינו דוקא באופן שאמירת הסליחות תגרום להם לכאבי ראש וביטול תורה במשך היום (מחמת שאינם רגילים להשכים באשמורת), אמנם על עצם הזמן שאומרים סליחות, ודאי שאין לחוש בזה לביטול תורה, שכבר כתב מרן החיד”א בברכ”י (סי' תקפ”א אות ו') שיותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה. ע”ש. ובשו”ת שמש ומגן (ח”ג סי' נ”ז) כתב, שכל תלמיד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה, וזכות המצוה לש”ש תעזור לו הרבה, והריוח שירויח מזה לכל ימיו הוא יותר הרבה מביטול תורה שיגרם עי”ז לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יראת שמים סופה בטילה. אבל אם אין בכוחו לגמרי לקום, ודאי דת”ת עדיף וכו'. עכ”ל.
[25] חזו”ע (שם). והוסיף (בעמ' י') דמ”מ אם הם מתאחרים בלימודם עד חצות, הנה מה טוב שיאמרו אז סליחות בכל לילה ולילה. וגם אם אינם יכולים להתאחר כל כך עד שיסיימו הציבור כל הסליחות, מכל מקום יאמרו לפחות מקצת הסליחות, ואפילו ביחידות. ועל כל פנים צריכים להקפיד לומר “תיקון חצות”, שכידוע אמירתו עדיפה וחשובה יותר מאמירת הסליחות.
[26] חזון עובדיה (עמ' י').
[27] רמ”א (סי' תקפ”א ס”א) וכה”ח (שם אות ל”ב).
[28] ש”ע (סי' קל”א סעיף ד') ויוסף לקח (מועדים א', סי' ח').
[29] משנ”ב (סי' קל”א ס”ק כ'). ורק האבל עצמו לא יאמר (שם).
[30]כן כתב מרן ראש הישיבה שליט”א בשולי הסכמתו לספר אביעה סליחות (מהדורא שלישית, תשע”ב), עפ”ד מרן בש”ע (סי' קל”א ס”ה), שאם חלה מילה ביום תענית ציבור, מתפללים סליחות ואומרים וידוי. ואע”פ שסיים מרן (שם) שאין נופלים על פניהם, זהו דוקא בזמנם שהיו נופלים על פניהם ממש, אבל אנו שאין עושים נפילת אפים ממש, רק קריאת מזמור בעלמא, א”צ לדלגו. עכת”ד.
[31] כ”כ מרן ראש הישיבה שליט”א (שם). וכעין זה כתב בהליכות עולם (ח”א עמ' מ”ח) לענין תיקון חצות בליל המילה. ע”ש. ואע”פ שלגבי תענית ציבור כתב הכה”ח (סי' קל”א אות צ') שבעל ברית עצמו לא יאמר כלל הסליחות, זהו דוקא בתענית, שהסליחות הן משום צער, אבל בסליחות הנאמרות בחדש אלול שהן משום תשובה, גם חתן יכול לאמרן, וכ”ש בעלי ברית שבלא”ה דעת הרבה אחרונים שאין יום טוב שלהם אלא ביום ולא בלילה וכמ”ש בהליכות עולם (שם) וביוסף לקח (מועדים א', סי' ז'). עש”ב. וע”ע בדברי מרן רה”י שליט”א (שם), שמעשה בא לידו בשנת תשע”א, שכיבדוהו בסנדקאות והמילה נקבעה לחצי שעה קודם השקיעה, ובבוקר היה חזן בסליחות, ואעפ”כ אמר וידוי בסליחות משני טעמים: א. מפני שהוידוי נאמר באשמורת לפני עמוד השחר והמילה בסוף היום. ב. מפני שהחזן אומר וידוי גם בשביל הקהל. אמנם, כל זה בוידוי, אבל בנפילת אפים שכבר עלה השחר ולא אוושא מלתא (שהרי כולם אומרים בלחש), לא אמר, ורק את הפסוק האחרון אמר בקול רם. עכת”ד.
[32] מרן החיד”א במורה באצבע (אות רמ”ד).
[33] משלי (יד, כח).
[34] עיין ראש השנה (דף ל”ב ע”ב).
[35] מסכת ברכות (דף ח' ע”א).
[36] מסכת שבת (דף קי”ט ע”ב). ומלבד כל זה, בדרך כלל הרגש מתעורר יותר כאשר הרבה אנשים אומרים סליחות יחד.
[37] משנ”ב (סי' תקפ”א סק”ד) וכה”ח (וסי' תקפ”א אות כ”ו).
[38] מסכת ראש השנה (דף י”ח ע”א).
[39] ש”ע (סי' תקס”ה סעיף ה').
[40] כה”ח (סי' תקפ”א אות כ”ו) וחזון עובדיה (עמ' כ”ז). ואף על פי שאומרם כקורא בתורה (ולא דרך תפלה), מ”מ מועיל קצת, כי עכ”פ הזכיר בקריאתו מידותיו של הקב”ה ומעורר בזה מידות הרחמים. וכעין מה שמצינו שתיקנו חז”ל להזכיר “גשם” בימות הגשמים, שאע”פ שאינו 'שואל' גשמים מ”מ מרצה בזה על הגשם (עי' תענית דף ב' ע”א, ובפירש”י שם ד”ה ואיידי).
[41] כן משמע מלשון מרן (שם) שכתב: אם בא לאמרם “דרך קריאה בעלמא” מותר. וכן הורה מרן ראש הישיבה שליט”א.
[42] כיון שאין מלאכי השרת, המעלים את התפלות למעלה, מכירים לשון ארמית (ורק כשיש עשרה יכולים לבקש בכל שפה שירצו, מפני שאז השכינה שורה עמהם ואינם זקוקים כלל לעזרת מלאכי השרת). וכמבואר בשבת (דף י”ב ע”ב) דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקים לו, ורק על יד מטת החולה רשאי לבקש בארמית מפני שהשכינה עמו. ע”ש.
[43] חזון עובדיה (עמ' יא), שכן מבואר בשבת (כמבואר בהערה הקודמת) ובסוטה (דף ל”ג ע”א). וכ”פ מרן (סו”ס ק”א) בסתם. וכ”כ כמה ראשונים שאין לומר “יקום פרקן” או “מחי ומסי” אלא בציבור. ומה שהקשה הכה”ח (סי' תקפ”א אות כ”ו) דמה בכך שלא יבינו המלאכים והרי גם מי שלשונו לשון ארמית ושואל צרכיו מהשי”ת, נשמעים דבריו, שנאמר כה' אלהינו בכל קראינו אליו וכו'. ע”ש. הנה מבואר בראש השנה (דף ח”י ע”א) דדוקא בציבור נאמר: “בכל קראנו אליו”, אבל ביחיד נאמר: דרשו ה' “בהמצאו” דוקא, הא לא”ה זקוק הוא למלאכי השרת. עכת”ד החזו”ע. ע”ש. ולכאורה לפ”ז נראה, שבעשי”ת שעליהם נאמר “דרשו ה' בהמצאו” ואפילו ליחיד (כמבואר בר”ה שם), גם לדעת מרן הגרע”י רשאי היחיד לומר קטעים אלו.
[44] או”ת (שנה כ”ב סי' ק”ס), ועלון בית נאמן (גליון מס' 29), שכן דעת הגאונים דלא נקטינן כרבי יוחנן, וכ”נ דעת הרמב”ם, ואפשר שגם מרן מודה לזה בתפלות הקבועות. וכ”כ הגרי”ח בשו”ת תורה לשמה (סי' מ”ט) ועוד. וכן היה המנהג פשוט בתימן, בבל, מרוקו, תוניסיה ועוד. וכן מנהג פשוט לומר בליל שבת “ויהא רעוא” וכו' אע”פ שאין מנין בבית. ע”ש באורך.
[45] או”ת (שם) ועלון בית נאמן (שם). ורק אין עונים “בדיל ויעבור” (כי אין מנין לומר ו”יעבור”), אלא עונים “אמן”, ואח”כ אומרים י”ג מדות בטעמים בלבד.
תגובות