אב אינו נותן לבנו ’חתול בשק’
שיא השיאים של הדרגה אליה הגיעה כל נשמה מישראל, היה במעמד הר סיני, כאשר הכריזו בני ישראל בקול גדול “נעשה ונשמע”. היה זה בתום חמישים יום מיציאת מצרים. הקב”ה פונה לעם ישראל ושואל את השאלה הגורלית 'המוכנים אתם לקבל את התורה?'. ובני ישראל משיבים מיד ובהחלטיות 'נעשה ונשמע!', למרות שלא ראו מה כתוב בתורה אותה הוא מציע.
ויש להבין, מה באמת ההגיון העומד מאחורי הצהרה זו של 'נעשה ונשמע'? הלא מי קונה 'חתול בשק'? אם יאמרו לאדם קח ספר זה ועשה מה שכתוב בו, וכי יסכים?
ואכן, מאז ומתמיד היו אומות העולם לועגים לעם ישראל על כך. הגמרא במסכת שבת (פ”ח ע”א) מספרת על מין אחד שראה את רבא כשהוא מעיין בהלכה. אצבעות ידיו של רבא היו מונחות תחת רגלו, ומרוב התאמצות ושקיעות בלימוד, לא שם לב, והיה לוחץ אותן עד שהיו זבות דם. הקניטו המין: “עם פזיז אתם שהקדמתם פיכם לאזנכם במתן תורה, והנה רואה אני כי עדיין עומדים אתם בפחזותכם. בתחילה היה לכם לשמוע ולבדוק אם יכולים אתם לעמוד בכך. השיבו רבא: אנו ההולכים בתמימות נאמר עלינו “תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם” (משלי, יא, ג), ואילו אותם אנשים ההולכים בתחבולות כתוב בהם “וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם”.
ובאמת, לא מובן מדוע רבא לא התייחס ברצינות לתמיהתו? האמנם, הצעד שעשו בני ישראל אינו מראה לכאורה על פזיזות כל-שהיא? וכי לא היו נמהרים מדאי, או אולי צייתנים מדאי? הלא כשיצאו ממצרים, הם היו שקועים בתוך מ”ט שערי טומאה, לא ידעו כלל מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים. והנה, חמשים יום בלבד אחרי צאתם ממצרים, כבר הם מכריזים נאמנות מוחלטת לבורא עולם. עול התורה אינו משהו קל, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, וללא היסוס כלל. מה פשר הדבר?
שאלות אלו – הבהיר הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הו”ד בספר “באמונתך”) – צצות מאחר שאנו נמצאים במצב של הסתר פנים כזה, שאיננו מרגישים את האלוקים, בשונה מאותו דור שחש את הבורא.
לשם הבהרת הדברים, נקט הגר”מ בדוגמא נפלאה: אם אב יגיש לבנו מתנה, והבן מכיר ויודע שאביו חפץ בטובתו כל הימים, וכי יסרב לקבלה עד שלא ידע מראש את תכולתה ואת התועלת שבה?! ודאי שלא! הוא יקבל בשמחה ובתודה את התשורה מידי אביו האוהב ללא שום שאלה. אדרבה, אם ינסה לחקור את אביו מה כדאיות המתנה, לשוטה ייחשב.
והנה, כאן, ירד הקב”ה ממרומים והעניק לעם ישראל את התורה היקרה מפז ומפנינים, וכי יעלה על הדעת שיעניק להם מתנה שאינה טובה עבורם?!
נכון, בני ישראל אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן דרגת אמונתם היתה חלשה, אבל במהלך זמן קצר זה, ועוד לפני כן, הם לא רק שמעו על אלוקים אלא הם חשו אותו בצורה מוחשית וגלויה. זה התחיל בעשר המכות, שבכל אחת מהן נתגלתה השגחה פרטית מופלאה, המשיך ביציאת ממצרים, כאשר עם שלם יצא בצהרי היום ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, ואף לא אחד עיכב בעדם, והגיע לשיא במראות ההוד שנגלו לעיניהם במעמד קריעת ים-סוף, שם יכלו להצביע ולומר “זה אלי ואנוהו” (ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, רש”י שמות טו, ב). במלים אחרות, עם ישראל היה אז בדרגה גבוהה מאוד של נבואה בה הקשר שלהם לאלוקים היה ישיר ופנימי, ולא היה צורך בשום גורם מדרבן אחר, כדי לקיים דבריו. אם ה' אומר לעשות כך או אחרת, עושים, ונותנים אמון מלא באב החזק העומד לימינם כל הדרך ומוליכם בדרך ישרה אל ארץ מבטחים.
ואם נשוב אל אותו מין שהקניט את רבא, הרי שאת זאת הוא לא הצליח להבין, שכן מי שהולך בתחבולות עם אביו, הוא השוטה. לא שייך לברר וללכת בתחבולות מול מציאות חיה וקיימת.
זה הרי נוגד כל הגיון, אדם נברא על פי כללי התורה, והוא מנסה לברר אם התכנית שעל פיה הוא נברא נכונה או לא, היתכן?! היתפאר הגרזן על החוצב בו?! הרי בלעדיה לא היה נברא בכלל! וכי יתכן שחייל פשוט המחויב לציות מלא, יבוא ויודיע למפקדו: “קודם אשמע את הפקודה ואחר כך אחליט מה לבצע”?!
תגובות