הלכה יומית (שני) – חכמת חיים מסיפורי התורה

בתורה יש הרבה סיפורים שמשפיעים הרבה בחיים, ולומדים מהם חכמת חיים.

מאדם הראשון לומדים שלא לספר לאשה דברים מוגזמים, כמו שאמר “ולא תגעו בו”, והנחש דחף אותה ונגעה, ואמר לה: כמו שזה שקר אז גם תאכלי. מנח לומדים מדה רעה של השכרות, “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מהיין וישכר ויתגל”, ואח”כ מה שהיה בהמשך. אם לא היה שותה יין ואומר: עכשיו אני צריך לשתות קולה… היה אחרת.

אברהם אבינו הכל בסדר, אין שום דבר בעולם שאפשר לומר שאברהם אבינו עשה בטעות. ואפילו ישמעאל בנו קירב אותו, וזה גרם שאח”כ עשה תשובה. יצחק אבינו היה מדת הגבורה, ולא ידע מה שעושה עשיו, ובירך אותו, והיה כל הסיפור הזה. ויעקב אבינו ג”כ עשה טעות, שהפלה לטובה את בנו יוסף יותר משאר הבנים, והגמרא אומרת לעולם לא יעשה אדם לבן אחד יותר משאר הבנים, כי בגלל שני סלעים מילת של בגדי משי אח”כ גלו אבותינו למצרים וכו’. וגם מיעקב אבינו לומדים טעות מסויימת.

משה רבנו מה לומדים ממנו? הנה עכשיו נגמרו ימי החופש של סיון והימים שבלי תחנון, ומחכים לי”ז בתמוז, שאז מתחילים ימי “בין המצרים”. למה היה י”ז בתמוז? משה רבנו אמר להם “תוך ארבעים יום אני מגיע”, והוא הגיע יום אחד אחרי כן, והשתגעו כולם, “קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו”. ומזה התגלגל הענין של העגל, ואח”כ חמשה דברים ארעו לאבותינו בי”ז בתמוז וחמשה דברים בט’ באב. אילו היה משה רבנו אומר להם: “אני מגיע עד ארבעים ושנים יום”, והוא לא משקר כי אמר “עד” (ואם יאמר “אחר ארבעים ואחד” זה יכול להיות לא נכון), אז יכול להיות שכל הסיפור של העגל לא היה ולא נברא. מזה אדם לומד כאשר הבנים שלו או הוא בעצמו נוסע לאיזה מקום, אל יאמר “אני מגיע תוך יומיים”, ואח”כ יתאחר ויתחילו לדאוג לו. כתוב באיזה ספר (נדמה לי בשם פלא יועץ): “כל מה שחושב אדם על אהובו – שיבוא על האויב שלו”. אדם חושב על אהובו למה לא הגיע? אולי קרה לו משהו? אז שיבואו כל הקללות האלה על האויב שלו.

ככה היה קורה גם אצלנו בבית. אבא היה הולך לאיזה מקום ואמור להגיע ב- 11, וב- 12 עוד לא הגיע. וכשבא לבית, סבא היה אומר לו: למה הגעת מאוחר? וגם הבנות שלי שיהיו בריאים, בילדותם היו הולכות להיפגש עם חברה, מתי אמורות לחזור? ב- 10, וב- 11 עוד לא חזרו לבית. מה אני עושה? לוקח פנקס טלפונים שלהם, ומתקשר לזאת ולזאת ולזאת ולזאת, ומחר אומרים להם: אבא שלכם כמה הוא דואג, “דואג האדומי”, מה קרה לו?! כל הזמן ככה. והם אומרים לי: למה התקשרת?… אני אומר להם: תגידו “אנחנו באות ב- 12”, ואם תגיעו מוקדם לא נאמר לכם לכו מכאן… אדרבה באתם מוקדם. אבל אם תגידו “אנחנו באים ב- 10”, ואח”כ ב- 11 וחצי עדיין אתם לא באים, זו בעיה שלכם, אתם לא מבינים את זה. פעם הבן שלי ביום ששי הלך למקוה בקרית הרצוג ב- 9 בבוקר, וב- 4 אחה”צ עוד לא הגיע, מטייל פה ומטייל שם. ואני מחפש אצל חברים שלו. והוא אומר לי: למה אתה מתקשר? אתה לא יודע שאני חי וקיים? כן, אני לא יודע שאתה חי וקיים, אתה הגעת מאוחר אני מתחיל לחשוב אולי תאונת דרכים ח”ו, מה הבערות הזאת? למה בני אדם יהיו כך?!

לכן בנושא של העגל, אם משה רבנו היה אומר להם ארבעים יום ויתכן שאני אאחר יומיים-שלושה, אז היו רגועים כולם. אדם צריך ללמוד חכמת חיים מהסיפורים של התורה. כל התורה כולה לימוד, אבל גם מהסיפורים אתה לומד משהו מהם.

לקבלת ההלכה מדי יום בוואצאפ 👉