הלכה יומית (שלישי) – א. הגאון הצדיק רבי מיכאל כהן זצ”ל. ב. “ויגבה לבו בדרכי ה'”.

היום הפטירה של החכם השלם, רבי מיכאל כהן ע”ה, שהיה שוחט ובודק בחוץ לארץ, והיה סופר גיטין. הוא היה כותב גיטין בחוץ לארץ, ואבא היה בודק אח”כ מלה מלה אות באות.

פעם אחת היה שם הבעל של האשה שם צרפתי, אז הוא כתב “אנא דמתקרי בלשון צרפת”, ואבא אמר לו: לא כותבים ככה בגט, רק “אנא דמתקרי כך וכך”, ולא כותבים בלשון צרפת. וחזר ועשה הגט מחדש. ופעם רבי מיכאל היה קרוב משפחה של הבעל או של האשה, אז אבא אמר: אני אכתוב את הגט, כי הוא קרוב ואסור לו לכתוב. ואבא ישב ולמד את צורת האותיות, וכתב כמה דפים, וכתב את הגט. הגט הזה שמור, ויש לנו צילום שלו. אבל אחרי שנים רבות מצאנו שחסרה בו אות אחת, “דתהויין” הוא”ו חסרה.

פעם כשהיינו ילדים בגיל שבע- שמונה, הוא היה מלמד בתלמוד תורה ב”מרסה”. מרסה זה עיר ים, “עיר קיט” כמו שאומרים היום, שהיתה באיזו פינה בתונס, מקום צנוע ומכובד. ולכן היו מרשים לנו לעשות את הקיץ שם. ב”חאלק-אלוואד” זה מקום פרוץ מאד. ואפילו המלך של תונס בזמנו “הביי” היה בא למרסה. פעם אחת ראתה המלכה את הרב פינסון שהוא נכנס לים לטבול והיה ערום, אמרה לו: מה זה? לא עושים ככה? וגערה בו. ככה שמעתי. אז שם ב”מרסה” היו לו אולי מאתים תלמידים, ערבוביא שלימה, יש ילדים לומדים אל”ף בי”ת, ילדים לומדים אל”ף קמץ אה, ילדים לומדים תפלה, ילדים לומדים חומש, ילדים לומדים חומש ו”תפסיר” – התרגום שלו בערבית, ואנחנו כיתה גבוהה שלומדים גמרא ברכות ומשהו אחר.

והוא היה מעודד אותנו לכתוב חידושים. פעם אחת למדנו פרק “אין צדין”, ויש שם שלושה סימנים: זה ביבר קטן ואידך ביבר גדול, וסימן שני הפוך זה ביבר גדול ואידך ביבר קטן, וסימן השלישי. אמר לנו: פה יש קושיא תחפשו אותה. אני חיפשתי ומצאתי. אז הוא כתב לי את הנוסח של החידוש: “הקושיא מבוארת”, כלומר הקושיא פשוטה, “והתשובה כך וכך”.

אח”כ היה עוד משהו, באיזה רש”י בתחילת פרק “איזהו נשך”. רש”י כתב: לא תשיך לאחיך, הכוונה על המלווה, “מדלא כתיב לא תשיך”. מה זה מדלא כתיב לא תשיך? הרי כתוב לא תשיך. והתחבטנו בזה. והנה הגיע הרב הראשי של תונס, רבי דוד בן בארון זצ”ל, שהיה חכם, היה חריף, היה גאון, והיה יודע להוציא שקרים מבעלי דינים, ותמיד היתה לו תשובה מוכנה (התוניסאים היו ככה). אז הוא בא לכיתה, ושאל אותו רבי מיכאל ז”ל: מה עושים ברש”י הזה? אמר לו: תביא חומש. הביא לו חומש, ויש שם בעל שפתי חכמים שאומר: היה צריך לומר לא “תישוך”, אם זה המלוה הרי הוא נושך אז לא “תשוך”, כי לא “תשיך” משמע על הלוה, אל תגרום לאחיך שישוך אותך. אז הוא לקח את הגמרא שלי, וכתב לי באותיות רש”י: “צריך לומר תשוך”. והיום בכל הספרים כתוב “תשוך”. אח”כ סיפרתי את זה לאבא, כי הוא היה בבית הדין וחוזר בערב, ואמר לי: זה גמרא מפורשת במציעא דף ע’ ע”ב, “מאי לאו תשיך? לא, תשוך”. הגמרא מבארת את זה. אז אח”כ במנחה של אותו ערב, התווכחו התלמידים מי חכם יותר, האם רבי דוד בן בארון שפתח את החומש או אבא שידע את הגמרא הזאת… התווכחו ויכוחים סתם.

רבי מיכאל היה תמיד בדחן, ותמיד שמח, תמיד. כאשר בא לכאן, היה להם כולל על שם רבי חיים חורי. והרב שם הוא הרב ספקטור, מחבר הספרים “עין יצחק”, שהיה בבאר שבע, והוא היה ראש הכולל. אז כשהגיע ערב פסח, האברכים חיכו לקבל משהו, כמה חודשים לא קיבלו כלום. והוא קרא לכל האברכים (זה מספר רבי מיכאל) ואמר להם: רבותי אין לי כלום. אמרו לו: אז למה קראת לנו? ענה להם: לומר לכם שאין לי כלום, אני מתוודה אין לי כלום.

ואני שמעתי ככה, ואני זוכר שלמדתי אצלו בילדותי, וגם שאח”כ לימד אותנו כתב ספר תורה כי הוא היה סופר טוב מאד, אז שלחתי לו סכום. וכל פעם שאני שולח לו סכום, הוא עושה לי גימטריא של הסכום הזה. למשל אם שלחתי לו אלף ועשרה, אומר לי: “תשיש בישועתו”, תשיש זה אלף ועשרה, וזה “מיכאל” כפול עשר. וכן על זו הדרך. אני כותב לו “מורי ורבי, והוא כותב לי “מרן”, איך יכול להיות מורי ורבי ומרן?… אבל היה כותב ככה.

והוא היה מספר לי על רבי אלעזר אבוחצירא ז”ל, שמסכן נהרג על ידי חמור אחד, “חמור אחד מהם נשאתי”, ואמר שהוא (רבי מיכאל) היה מתפלל טוב וקורא בתורה והכל, ופתאום יום אחד הפה שלו נסגר, קורא בתורה ומתחיל לגמגם, אולי מגיע ל”שלישי” ולא יכול להמשיך יותר, פעם פעמיים שלוש. הלך לרבי אלעזר, והוא אמר לו: עוד מעט יהיה בסדר, “עוד שתי סימניות ואתה תשתחרר”. אני לא הבנתי מה זה סימניות. עד שאמר לי שפרשיות קוראים לזה “סימניות”. אח”כ רבי חיים אמסלם אמר לי: “סימן” בצרפתית זה שבוע, כלומר עוד שני שבועות תשתחרר. רבי מיכאל אמר לי: זה היה בפרשת במדבר וגמגם, בפרשת נשא גמגם, בפרשת בהעלותך הגיע שלישי ופתאום הוא רץ. אמר: הברכה של רבי אלעזר היתה ברכה טובה מאד.

צריך שנזכור את הסיפורים האלה, ונזכור שפעם היו לנו בתונס אנשים תלמידי חכמים גדולים.

רבי מיכאל היה מגולח זקן, ופעם הלך לרב אחד מקובל שם (שכחתי מה השם שלו), ואמר לו: זה לא יפה שתלמיד חכם גדול כמוך לא יגדל זקן, לא יכול להיות דבר כזה. ואני לא יודע בסוף אם גידל או לא גידל. אבל אתם כאן אין לכם בעיה של זקן, כי בחוץ לארץ מי שהולך עם זקן נראה משונה ומוזר, וצוחקים עליו “צ’ראלו צ’אפלן” – זה רב צבאי. הערבים היו אומרים ככה על כל בחור שהולך עם זקן. כמה היו בחורים בחוץ לארץ עם זקן? אנחנו ועוד בחור אחד דוד שמעון חדאד ז”ל, שהוא למד אצלי עיבור ומשהו. ולפני זמן היתה עליו כתבה בעיתון “כפר חב”ד”, שלושה חודשים והלך לעולמו. מה לעשות? ככה זה העולם. צריך להיזהר מעין רעה. ולשמור תמיד כל מלה ששמעת, דבר תורה או פירוש באיזה פסוק, תשים בראש תכניס ותרשום. יש לי עוד פירושים, ופעם אחרת נגיד אותם.

לקבלת ההלכה מדי יום בוואצאפ 👉