למנהגנו שהחתן עולה עליה מיוחדת לקריאת פרשת ואברהם זקן. מתי המתרגם אומר ברשות אל חי אמת ויציב וכו', לפני קריאת הפסוק ואברהם זקן, או לאחר קריאת הפסוק בתורה ולפני התרגום?
המנהג ידוע לאומרו אחר קריאת הפסוק, קודם שמתחיל המתרגם לתרגם. וכן הוא בספר קול יעקב (דף ח"י ע"א). וכן נראה קצת מלשון מורנו הרב ברית כהונה (אורח חיים מערכת ח' אות א') שכתב: ואחר שמברך החתן קורא הוא פסוק אחד ומתרגמים אותו המשוררים וכו'. עד כאן. וכך עדיף מחשש הפסק. וגם לפי הענין יותר נראה כך, שבקשת הרשות לתרגום תהיה קודם התרגום ממש, ולא קודם שקרא החתן המקרא.
מנהגנו שבשבת רגילה מוציאים ספר תורה לחתן לקריאת פרשת "ואברהם זקן", מה הדין השבת פרשת חיי שרה, שבה ממילא מופיעה פרשה זו על הסדר? והאם ניתן לתרגם רק פרשה זו?
הנכון להוציא ספר תורה אחר מיוחד לחתן (עיין בספר ברית כהונה אורח חיים מערכת ח' אות א', ובשו"ת זרע דוד חלק אורח חיים סימן ו' בדברי הרב המגיה, ובספר והגדת לבנך חלק אורח חיים סימן י').
בזמנם נהגו שגם הגבר עונד טבעת נישואין, ועל זה מזהיר הרב בן איש חי שצריך להורידה מחשש חציצה. (ועיין חזון עובדיה סוכות עמוד תי”ז). ועיין למרן ראש הישיבה שליט”א בקונטרס מנהגי חתונה הנדפס מחדש (בסוף ספר קול יעקב – פיוטים), שמזכיר מנהגם בזה בחו”ל שגם החתן יענוד טבעת, ואין בזה שום חשש, אך כאן בארץ הקודש לא נהגו בזה, ונראה הדבר תמוה אצל החרדים. וסיים שם שנוהג לענוד אותה פעם בשנה בליל הסדר על שם “ברכוש גדול”. ע”ש. ועיין עוד בשאלה ותשובה מספר 7404.
מנהג ג’רבא ותונס בעניין אמירת "ובכן נקדישך מלך" ביום כיפור קודם הקדושה
בג’רבא לא נהגו, בזה וכן הגה”ק איש מצליח לא נהג, בזה אבל מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ”ן נר”ו כשהיה מתפלל בישיבה גדולה הנהיג לאומרם ע”י הסומך (והחזן שותק), וכן עד עתה בשנים אלו שהוא מתפלל בבית מדרשו הסמוך לביתו הוא עצמו אומרם (ולא הוא החזן כך שאין חשש להפסק) כאשר ראו עינינו ושמעו אוזנינו את קולו. אם כי בישיבה עצמה שעתה מתפללים בימים הנוראים ישיבה גדולה וקטנה יחד (ששם לעולם לא נהגו לאומרם) גם עתה לא אומרים אותם.
אין נכון להפסיד י”ג מדות בשביל מנהג תקיעת שופר בסליחות שאף שהוא מנהג טוב (כל שלא מפריע לשכנים) אבל הוא מנהג בעלמא, ולכן הנכון שהתוקע יאמר י”ג מדות יחד עם הציבור, וקצת ימהר באמירתן, וכיסיים לאומרם יתקע. וכן נוהג מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה נר”ו. וכן העלה בספר יוסף לקח – מועדים חלק א’ (סימן ד’). ע”ש. ובודאי שבתקיעות אלו שאינם אלא מנהג אין צריך לדקדק בדברים שמדקדקים בתקיעות של ר”ה.
מותר לכבס כרגיל בבין המצרים, רק בשבוע שחל בו תשעה באב אסור, והשנה שחל תשעה באב ביום ראשון- מותר מעיקר הדין לכבס ללא הגבלה עד תשעה באב. (אמנם מנהג בני אשכנז להחמיר שלא לכבס מר”ח אב. וכן נהגו בג’רבא. אבל רוב עדות הפרדים מקילים בזה. וכן מורה ובא מרן ראש הישיבה נר”ו).
לענין גילוח ותספורת אין הבדל בין שער הראש לשער הזקן וכמו שראינו אצל יוצאי ג’רבא בזה (מלשון להתגלח אין ראיה שמדובר על הזקן דווקא כי בזמן לא חילקו בזה וגילוח הוא בין בשער הראש בין בשער הזקן וכמו שמצינו אצל יוסף ויגלח ויחלף שמלותיו והכוונה על שערות ראשו) ועיין עוד בשו”ת ויען הכהן חלק א’ (סימן ל”ח אות ד’)
שירי קודש שאין הם מלווים בכלי נגינה מותרים גם בימים אלו (ראה חזון עובדיה ארבע תעניות עמוד קנ”א והלאה)
א) בין לדעת מרן ובין לדעת הרמ”א מצוה מן המובחר בלולב שהעלים שלו “דבוקין” זה לזה ולא נפרדו כלל. ענין ה”קורא”, דהיינו הכיסוי החום שבראש הלולב, זה רק עדוּת שהעלים לא נפרדו כלל. ואם תמצא לולב, ללא “קורא”, שהעלים שלו דבוקין לכל אורכו, הוא שוה בהידורו ללולב עם “קורא”. ועיין כה”ח (סי’ תרמ”ה אות ב’ ואות ו’). ומ”מ יש מצוה לאגוד גם לולב שהעלים שלו לא פרודים.
ב) פסק מרן הש”ע (סי’ תקפט) שאין לאשה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ואילו הרמ”א כתב שמנהג אשכנז לברך. על כן, אשה ספרדיה שמברכת – עוברת איסור, ואין לענות אמן אחר ברכותיה, ואשה אשכנזיה – עושה כדעת רבותיה, ואפשר לענות אמן אחריה (ברכת ה’ ח”א פ”ו סעיף י”ב) ולדעת מרן הראשל”צ הגר”ע יוסף שליט”א גם לאחר ברכת אשכנזיה אין לענות (שו”ת יביע אומר ח”א סוף סימן כט).
אכן יש מנהג כזה אצל בני טריפולי עד היום, וכן אצל בני תונס היה מנהג קדמון כזה, עיין בספר למען ידעו דורותיכם פרק “שבת ואברהם זקן” סעיף י”ט. ושם העלה להלכה שראוי לבטל מנהג זה כאן בארץ שקבלנו הוראות מרן (אה”ע סי’ ס”ב ס”ה) שאין לברך אלא עם ברכת המזון. אם לא במושבים שכולם מטריפולי ששם יכולים להשאיר המנהג שהיה בחו”ל. וע”ע שם במכתבים בסוף הספר סי’ א’.
סידור תפילת החודש (ומקורו מליוורנו) הוא הסידור שהיה נפוץ בכל צפון אפריקה כידוע. מכל מקום היום נהגו רוב ככל הספרדים להתפלל בנוסח המקובל כיום, וכן נהג מרן ראש הישיבה שליט”א.
לגבי ההלכות, אין זה קשור למנהגים, כאן בארץ אנו עושים כדעת מרן. אמנם מנהגים שאינם נגד ההלכה, ראוי וכדאי לעשות אותם. (ובימינו יש את קיצור שולחן ערוך שיצא לאור ע”י הישיבה ובו מובאים ההלכות המעשיות בדורנו עם הזכרת מנהגינו, ע”פ דעת מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל, הגאון רבי משה לוי זצ”ל, ויבדל לחיים טובים מרן ראש הישיבה שליט”א. ניתן להשיג בחנות הישיבה וכאן באתר)
נכון, אבל זה דוקא בחו”ל, אבל כאן בארץ שלא היה מנהג ברור מתחילה אי אפשר לומר כן, מלבד מקומות שהגיעו לשם רק יוצאי תונס ומרוקו וכיו”ב ששם מתחילה היה מנהג לברך.