ניקוד מלת "ויחד" I החליף בן ו’ ההיפוך לו’ החיבור בקריאת המגילה I הגיית מלת "מרדכי"

כאשר אדם לומד דקדוק כדי להבין פסוקים, וכל שכן אם הוא מפרש את הפסוקים ע”פ הדקדוק כרש”י וראב”ע ושאר מפרשי התורה, ודאי שזה לימוד תורה גמור. אבל מי שלומד דקדוק באוניברסיטה וכיו”ב ואינו משייך כלל את הדקדוק לתורה, מסתבר שאין זה נחשב לימוד תורה.

במתנות לאביונים יכול ליתן גם שוה כסף כמ”ש בטורי אבן (אבני שהם מגילה דף ז’ ע”א). ועכ”פ מסתבר שדווקא אם יכול להנות משובר זה ביום פורים. וכ”כ הגרש”ז אוירבך זצ”ל בהליכות שלמה (ח”ב פי”ט הכ”ג).

א. יש שני משקלים, יש משקל פִּעְלָה, ובו אומרים ברבים פְּעָלוֹת, כמו שמלות שפחות (מכלול דף קנ”ז ע”ב), ויש משקל מִפְעָה (וחסר בו ל’ הפעל) כמו מצוה, משרה, ובו אומרים ברבים פִּעְלוֹת, כמו מצוות משרות (מכלול דף קע”ג ע”ב). ולגבי מנחה הכריע הרד”ק שם שהיא מהשלמים דהיינו משקל פעלה, ולכן הנכון הוא לומר מְנָחוֹת כמנהג העולם. ב. כך היא הדרך כאשר משנים לרבים הרבה פעמים משתנה הניקוד לגמרי, ומנחות הנ”ל ג”כ מוכיח את זה.

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

אכן כ”כ בספר עלי הדס (סוף פרק י”ח), רק לא כתב דוקא עוף ממולא, אלא עוף סתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

יש לקרוא את המגילה בכותל וכפי סדר התפילה הרגיל. וכן הקריאה בספר תורה תהיה בפרשת “ויבא עמלק”, ובלבד שיש לכם מנין שלכם שבאים מבאר שבע.

אמת נכון הדבר שאין כלל הפרש בזה בין געיה שבשם ה’ לשאר געיות.

האיסור לעשות כדמות שמשי, הוא לעשות פסל או צורה כזאת, ואז שייך בזה חשש עבודה זרה, וכמבואר בש”ע יו”ד (סי’ קמ”א), אבל כאשר האדם עצמו מתחפש אין מקור לאיסור. והרי בכלל איסור זה אסור לעשות כל מיני צורות ולאו ודקא מלאכים, וא”כ על דרך זו אפשר לאסור עוד הרבה סוגי תחפושות. אלא שאין חשש כלל כאשר האדם עצמו מתחפש לזה כנ”ל.

לא ידוע לי על מקור לזה, אבל ההגיון של הטעות מובן, הרי יש געיא בה’ והם עומדים עליה כמו טעם במקום לעמוד מעט ולעשות את עיקר ההטעמה בת’, וכאשר ההטעמה היא לפני השוא – עושים אותו שוא נח.