ביאור הפסוק בדה"א ז’ כ’

מלרע כמו שכתבת באפשרות השניה

קשה לענות תשובה מלאה על שאלה זו. אך באמת נראה שבאה התורה להדגיש ולחזור ולהדגיש שעם ישראל עשו כאשר צוה ה’ ולא שינו מציוויו, וזו מעלה גדולה מאין כמוה. ואפשר לראות ג”כ כאשר הביאו את המשכן אל משה הפסוק מדגיש “וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ כן עשו ויברך אותם משה”.

כשקוראים בטעמים ודאי שיש להקפיד בזה, אך כשקוראים ק”ש בדרך כלל בגלל שמאריכים באמירת המילים (בגלל הכוונה) אין עושים טעמים כלל.

בסופו של דבר נולדו י"ב שבטים שכולם קדושים וטהורים, ועמדו מבני השפחות שופטים וגדולי הדור, ונמצאנו למדים שלא הייחוס קובע את מעלת האדם, אלא האדם קובע את ערכו העצמי. ועיין ברש"י פרשת ויקהל (שמות ל"ה ל"ד).

אולי חזר בתשובה רק אחר שייעדה לעשיו.

אין זו סתירה לטעמים, כי בתחילה הפסוק אומר שתי מצוות: "ושננתם", "ודברת בם" ושוב מפרט ומבאר את המצוה השניה שהיא "ודברתם בם", והאתנח במקומו, כי סיים בכללים ומפסיק ועובר לפרטים. וזכור לי שיש דוגמאות רבים בתורה כך ואיני זוכר כרגע מקור מדוייק 

ע"ה קניאל בוכריס ס"ט

המקור הוא בספר כף הכהן (לבעל משמרות כהונה). בפרשת תולדות. וכמדומה שפעם ראיתי לזה מקור קדמון יותר. ועתה איני מוצא. ובפי' זר זהב על הזוהר (דף קס"ח) מביא כעין זה משם "קמאי".

לפי המסורת שלנו יש הבדל, כאשר יש במילה קדמא וז"ק לא מתייחסים לקדמא כלל, וכאשר יש שופר הולך, עומדים בו מעט כמו שעומדים בגעיא.

א. אינני יודע איך קוראים זאת בעדה התוניסאית. ולענין קריאתו של מרן רה"י נר"ו כבר כתבת. וע"ע בלחם הביכורים הנד"מ עמ' קנ"ד בהערה.

ב. לומר שתפקידה כמו סימן הרפה לא מסתבר כלל לענ"ד. מ"מ יש לשים לב שהיא באה רק במקום שכל ההברות סגורות, שאז אין מקום לשופר הולך ובאה הקדמא הזאת במקום שופר הולך. ואפשר שהיא להטעמה קלה.

ג. היכן שמעת שקוראים לה "מתיגה" ?

צריך לקרוא תרגום אונקלוס שהוא פשט הדברים, בדרך כלל. אבל בתרגום יונתן ב"ע הרבה פעמים זה מדרשים, ועיקר המטרה ללמוד את הפשט ולכן יש אומרים פירוש רש"י מועיל במקום תרגום שהוא מבאר הפשט בדרך כלל וגם "מוסיף" מדרשים. אבל עפ"י הסוד יש ענין בתרגום דוקא. (ועיין תוס' ברכות דף ח' ע"ב ד"ה ואפילו, דמשמע דיש פעמים קורין תרגום ירושלמי, משמע שעיקר הוא תרגום אונקלוס ע"ש).

וטוב מדי פעם ללמוד תרגום יב"ע יש בו דברים נפלאים.