התרומה הייתה ל”שותפות בספר תורה” ולא לכתיבת הספר. השותפות הייתה ע”י תרומה לישיבה וכמבואר כ”ז בנוסח הצוואה של מרן רה”י זצוק”ל : א”צ לעשות ס”ת לשמי ואם רוצים להביא הכנסות לישיבה יעשו. ורק לישיבה בלבד ורק פעם אחת ולא יותר.”
אחרי שאמרנו שמא במיעוט בתרא, איך אפשר להמשיך ולומר ואת”ל שלא במיעוט בתרא (אלא בקמא או במפרקת), שהרי באמירת “ואת”ל” צריכים להכנס יותר בחשש איסור ולהתירו אח”כ, וכאן לא נכנסו כלום לאיסור. ואחר שכתבנו את החשש הקרוב ביותר לאיסור (מיעוט בתרא) איזה ספק נוסף יתיר מציאות יותר קרובה לאיסור ממנו? ואולי לא הבנתי את שאלת כת”ר. אולי אם יבאר יותר אחזור לעיין בזה בלי נדר.
אם מדובר בכלי עם שפריצר אין צורך כלל, וכן בכלי שאחרי הניקוי מניחים בו את הספוג אין צריך כיון שהנוזל שבתוכו קר ואין גורם לפלוט טעם ולהבליע לכלי וגם הטעם נעשה פגום מכח נוזל הכלים.
יש להבחין בין בשר חם שאין היד סולדת בו לבין בשר רותח שהיד סולדת בו.
שחתך בשר רותח שהיד סולדת בו בסכין פרווה מעתה הפכה הסכין לבשרית וכדי להחזירה לפרווה צריכה הגעלה. אבל בחתך בשר שאינו רותח שאין היד סולדת בו די לסכין בשטיפה היטב. (עי’ שו”ע יו”ד סי’ צד ס”ז)
זו סגולה שעושות נשים מעוברות בשביל לידה קלה ומובאת בספר מועד לכל חי (סימן כ”ד אות כ”ה) בשם ספר נזיר שמשון עמ”ס סוכה, לעשות ביום השענא רבא אחר התפילה (ומרן הגרע”י זצ”ל בחזו”ע) מביא בשם כמה פוסקים שראוי להמתין עד אחד שמיני עצרת. ונראה שכך נוטה דעת קדשו.
ואח”כ יש לקרוא את התפלה המודפסת במועד לכל חי שם.
ודע שמרן הגרע”י זצ”ל שם מציין שמרקחת האתרוג (שלו) מועילה לפקוד בזש”ק ע”ש