פרשת אמור לפני ל"ג לעומר

הגהתך נראית נכונה. ודעת רה”י להתיר גם באסרו חג.

טעם המנהג שלא להרבות בשמחה משום שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכל שיש לו כוונה ליהנות אסור ורק באינו מתכוון כלל לא מכריחים אותו לסתום אוזניו. (עי’ מקור נאמן ח”ג עמ’ קלא והלאה) ומ”מ יוכל לעשות סיום מסכת בסעודה בטיול ואז חשיב סעודת מצוה וכך יהיה אפשר לשמוע שירים בסעודה.

הרב ברוך חורב

מרן ראש הישיבה שליט”א בשו”ת בית נאמן ח”א חאו”ח סי’ ל”ד בנדונו שם העלה שספירה בכתב אינה כלום, וה”ה בנידון זה שאינה נחשבת ואינו יכול לספור מכאן ואילך בברכה.

קשה לענות תשובה מלאה על שאלה זו. אך באמת נראה שבאה התורה להדגיש ולחזור ולהדגיש שעם ישראל עשו כאשר צוה ה’ ולא שינו מציוויו, וזו מעלה גדולה מאין כמוה. ואפשר לראות ג”כ כאשר הביאו את המשכן אל משה הפסוק מדגיש “וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה’ כן עשו ויברך אותם משה”.

– מסקנת האחרונים שכאשר יש הידור בגוף המצוה, הוא עדיף על ההידור החיצוני של “ברוב עם”. ולכן אם אמירת “לשם יחוד הארוך” מוסיפה לך התלהבות במצוה, אל תוותר עליו, למרות שזה גורם לך לפספס את הספירה עם הציבור.

– כמובן שבמקרה שלא נמצא לידך סידור “איש מצליח” בתפילת ערבית, אל תדחה את הספירה מפני כך, כדי שלא תשכח לגמרי לספור באותו יום. ח”ו.

כמדומני מובא בשם האוה"ח שקודם מתן תורה אנו חשובים כבהמות, ולכן הקרבן אז עשוי שעורים שהם מאכל בהמה, ורק לאחר מתן תורה אנו כבני אדם שמקריבים לחם חיטים.

בסופו של דבר נולדו י"ב שבטים שכולם קדושים וטהורים, ועמדו מבני השפחות שופטים וגדולי הדור, ונמצאנו למדים שלא הייחוס קובע את מעלת האדם, אלא האדם קובע את ערכו העצמי. ועיין ברש"י פרשת ויקהל (שמות ל"ה ל"ד).

אולי חזר בתשובה רק אחר שייעדה לעשיו.

עיין בכף החיים (סימן תפ"ט ס"ק ז') 

אין זו סתירה לטעמים, כי בתחילה הפסוק אומר שתי מצוות: "ושננתם", "ודברת בם" ושוב מפרט ומבאר את המצוה השניה שהיא "ודברתם בם", והאתנח במקומו, כי סיים בכללים ומפסיק ועובר לפרטים. וזכור לי שיש דוגמאות רבים בתורה כך ואיני זוכר כרגע מקור מדוייק 

ע"ה קניאל בוכריס ס"ט