משמעות הביטוי "אי לזאת" בזמנינו

אתם צודקים, הקדמא צריכה להיות בא’, ונפלה טעות בתיקון קוראים והחומש של איש מצליח. וכבר שלחתי את הטעות למוה”ר ר’ יהונתן קיויתי שליט”א והסכים לזה, ורשם אצלו לתקן במהדורה הבאה. יישר כח! לחיבת הקודש נשלח לך בלי נדר את מה ששלחתי לה”ר יהונתן קויתי, ומה שהשיב לי.

מלרע. כך ענה מרן רה”י זצוק”ל הכ”מ לשואל אחד. ואין זה זרקא ומהפך אלא צינורית. וכשזה זרקא בלי עוד טעם במילה זה צינור. להרחבה בעניין הטעמים של ספר תהלים וכן משךי וחלק מספר איוב עי’ בתהלים בהוצאת הישיבה בראש הספר. ולדעת איך לנגן בהם צריך לשמוע ממי שיודע (ישנן הקלטות של מרן ראש היישבה). ולדוגמא ראה פרק כד פס’ ט’ בשם השם. ובפרק פו פס’ יא.

העונה הרב אהרן מימון

רק בלמ”ד להשלים את הלמ”ד החסרה (מלשון כלולות) משא”כ הכ”ף שאמנם הייתה צריכה להיות דגושה מדין בג”ד כפ”ת בראש מילה, אך כיוון שבאה עתה אחר אותיות אהו”י האות רפויה.

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.

תנועות שהזכיר הכוונה לתנועה קטנה או גדולה, שתי הדלתות שהזכיר הוא החצי הראשון של הפסוק והחצי השני של הפסוק, ובאמת בכל חצי פסוק יש תשע תנועות.
רק לא מובן מה שכתב שאם מוסיף את מלת ובמרבית למשפט הראשון, ואת בנשך למשפט השני, הוא משווה את הדלתות, אדרבה בזה הוא עושה את המשפט הראשון עם 12 תנועות ואת השני עם 11 תנועות.

באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.

לא ידוע לי על הבדל בזה, ואף חפשתי בספרי הכללים שבידי ולא מצאתי שכתבו בזה.

ביאור דבריו ששורש מלת תחת הוא נח”ת והמלה המקורית היא תנחת, וא”כ הנ’ אמורה להבלע בדגש חזק וכמו הכלל הידוע של חפ”ן, אלא שהאות ח’ אינה מקבלת דגש. ומה שכתב בשקל תקע, אינו מובן לכאורה כי משמע שיש שורש נק”ע ולא מצאתי כזה בספר שרשים להרד”ק, ואף אם יש שורש כזה, מסתמא כוונת רבנו יונה להביא דוגמא ממקרה ידוע. לכן חשבתי להגיה תקם (דהיינו פסוק לא תקם ולא תטר) במקום תקע.