האם מותר לעשות לפתילות הציצית כיס ולתחוב שם החוטים שלא יקרעו?

כמו הקשירה הרגילה 7 – 8 – 11- 13 כמ”ש במקור נאמן (ח”ב סי’ ע”ט). ועי’ עוד שם (סי’ ע”ט) סדר הכריכות.

ספר מקור נאמן ח”ב סי’ פג וז”ל: לא ישנה מהמנהג כיון שיש עוד טעמים לאמירת ציצית בשווא (עי’ בברכ”י סימן ח’ סק”ד בשם ר’ מנחם די לונזאנו שגם בזמן התכלת צ”ל בציצית בשוא והכוונה להתעטף בבגד עם ציצית אבל בפתח משמע שהציצית עצמה היא העיטוף וזה אינו שאין מתעטפים בחוטים אלא בבגד עכת”ד ודפח”ח ).

יש מחלוקת גדולה אם כל המוסיף גורע או שבוודאי העושה כהראב”ד יש לו על מי לסמוך. אבל לכתחילה נכון להורות כהרמב”ם עמוד היראה, ותפסת מועט תפסת, והאר”י ס”ל כוותיה. וכמ”ש מרן רה”י בירחון אור תורה (אד”ר תשע”א סימן פ”ו).

והנני מצרף מאמר אחד מתוך מאמרים רבים שעתידים לראות אור בקרוב בעה”ו.

[pdf-embedder url=”https://www.ykr.org.il/wp-content/uploads/2024/07/פתיל-תכלת.pdf” title=”פתיל תכלת”]

לדעת מרן ראש הישיבה שליט”א מסתבר מאוד שחלזון “ארגמון קהה קוצים” הוא התכלת, וראוי לעשות אותו. ומה שאבותינו לא נהגו כן מכיון שלא היה להם, ובודאי שאם היו מוצאים היו שמחים כמוצאי שלל רב לזכות במצוה זו.

הריבועים הלבנים צריכים להיות בפנים. וכך שמעתי מעוד שני חכמים שכך הוא פשוט.

השמועה ששמעת נכונה, מרן רבנו שליט”א שם פתיל תכלת, וכן מורה לציבור שראוי מאוד לשים ושקרוב לוודאי שזה התכלת האמיתי.

ובפרט אם אתה עיינת בנושא ולהבנתך זהו התכלת האמיתי, בוודאי שראוי מאוד לשים.

כך דעת מרן ראש הישיבה שליט”א:

מנהג הספרדים להכניס את הציציות, ואין טעם להוציאם אם יש בהם תכלת. אם מנהגך להוציא ציציות מכל סיבה שהיא, ה”ה גם בתכלת.

העתקתי כאן ג’ תשובות מתוך הספר מקור נאמן חלק ב’ ועיין שם עוד בהרחבה רבה.

שאלה: איך הרב קושר את הפתיל תכלת בטלית שלו?

תשובה: הקשירה כמו בטלית רגילה. רק שמתחיל בלבן ומסיים בלבן והשאר תכלת.

שאלה: לפי איזו שיטה יש לקשור את התכלת?

תשובה: חוט אחד (ולא שנים) כשיטת הרמב”ם והאר”י. [וע’ אור תורה אדר ב’ התשע”א, סימן ס”ו אות ג’]. קושרים חוליות חוליות כמ”ש הבא”ח (ש”א פר’ לך לך אות א’).

שאלה: מדוע מורה כת”ר שליט”א כדעת הרמב”ם שמספיק שיהיה חוט אחד תכלת מתוך שמונה?

תשובה: כי כן נראה מפירוש רש”י סוף פרשת שלח לך בשם ר’ משה הדרשן, וכן דעת האר”י ז”ל ומרן בספר מגיד מישרים ועוד. ובדרך כלל נקטינן כהרמב”ם. [וע”ע באו”ת הנ”ל].