מעמיד בשווא

• לפי הידוע לי אין כללים אמיתיים וכללים כיצד לזהות, הכלל בקיצור הוא:
• קמץ שיש אחריו שוא נח או דגש חזק, ואין הטעמת המילה בקמץ זה.
• אלא שלכאורה יש לשאול מי אמר שהשוא הוא נח, אולי הוא נע וממילא הקמץ ישאר רגיל.
• והתשובה לזה שאם יש געיא על הקמץ הוא יהיה רגיל, והשוא נע, ואם אין געיא הקמץ חטוף.

אם הדברים עדיין לא ברורים נשמח שתשאלו שוב.

המילה היא בעברית, והיא פניה ללומד, פשט הלשון היא עבר,

אך נראה שהתוכן הוא אף אתה תאמר כמוני כי צא וראה וכו’.

(מצאתי כמה מדרשים שיש לשון זו, ובכולם הוא הוכחה לביאור שביאר לפני כן,

לדוגמא ספרא קדושים פרשה ד’ פרק י’, ספרי בהעלותך אות ע”ו, וכן המדרש שהזכרתם בשאלה)

אין שינוי משמעות.

קמץ קטן כי יש דגש בל’, וכנודע בכללי קמץ קטן.

כ”כ מנחת שי (תהלים עב כ) וכן בביאור אמת קנה על התהלים (שם) הביא שכן עיקר וכן מנהג העולם. ומנהג תוניס לקרוא פעמיים, פעם אחת בקמץ רחב ובלא דגש ופעם ב’ כמנהג העולם.

הנוסח של המהדורא הרביעית הוא דעת הרב זצ”ל (במסקנא) שם שניהם עם דגש קל.

יש הפרש עצום כשאין שם טעם, וכמו שעל פי רוב אין בה רק מקף.

נכון שע”פ רוב מילה שמנוקדת בסגול סגול תבוא באתנח או סוף פסוק בקמץ סגול,

כמו כָסף , נָפש ועוד. מ”מ מצינו יוצאים מן הכלל כמו מֶלך (בראשית מט כ) תֶבן (שמות ה ז) ועוד. וגם נֶדר יוצאת מן הכלל. ועי’ להראב”ע ז”ל (שמות ה ז).

יש הרבה יוצאי דופן לכלל זה, כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”נ ע”א) ויהיה זה כאחד מהם.

אמנם אסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה ולסמוך על הנס. אבל הרבה פעמיים במהלך החיים אדם עומד בנצבים שאין דרך להחלץ מהם רק ע”י נס, וע”ז בודאי אפשר להתפלל.

וזה מלבד “ניסיך שבכל יום עמנו”….