שאל את הרב

שלום וברכה

בשאלה לא מבואר אם היה בסיר מאכל בשרי או לא ונפרט

אם היה בסיר הבשרי רק מאכל פרוה הכל מותר

אם היה בסיר בשר או עוף והמכסה החלבי היה בן יומו או מלוכלך והזיעה היתה בדרגת חום שיד סולדת בו הכל נאסר (האוכל נאסר והסיר והמכסה צריכים הגעלה)

אם המכסה נקי ולא היה בן יומו (לא השתמשו בו לחלב ב24 שעות האחרונות) הסיר והמאכל מותרים והמכסה החלבי צריך הגעלה

כן מבואר בשו”ע סימן צ”ג ס”א ובהוראה ברורה שם

האפשרות הראשונה היא לתת לרבנות הראשית יפוי כח בלתי חוזר למכירת הקרקע לגוי והיא האפשרות הטובה מכולם במקרה זה בגלל שכך יכול להשקות הכל כולל השתילים החדשים.

ואם לא ניתן לעשות אפשרות זו יכול להשקות את הקיים באופן שלא יתבייש ויתקיים אבל לא יותר מזה, ויש אומרים (אור לציון) שאפשר להשקות כרגיל ללא הגבלה, ולגבי השתילים החדשים שהיא נטעה אותם בשמיטה אסור להשקות אותם (אולי ינסה לדלג עליהם ולהתחמק מהם).

(העונה הרב משה מאזוז שליט”א)

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.

החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”א סי י”ב כתב שמי שנפל ס”ת מידו צריך לצום יום אחד והרואים אינם צריכים לצום והמחמיר ומצטער על כבוד תורה תע”ב, בנדון דידן שלא ראה את הס”ת שנפל אין צריך לצום (וע”ע בצי”א ח”ה ס’ א’ שה), ועוד שהרי זה לא במנין שלו הוא (ועיין ביבי”א ח”ב או”ח סימן כ”ח), ומ”מ ראוי שיתן משהו לצדקה.

[נכתב ע”י הרב צמח (בן הרב מצליח חי) מאזוז שליט”א]

שווא,ארמית

ע”פ הפשט הש”צ עומד והציבור יושבים, אך אין בזה חיוב.
וע”פ רבותינו המקובלים צריך לשבת, אך לענין הש”צ לא נהוג כמותם.

העי’ן נבלעה כדרכם של בני אדם להבליע אותיות אה”ע. ובירושלמי יש ר’ לעזר ור’ ליעזר במקום ר’ אלעזר ור’ אליעזר. ואין צורך לחפש בזה טעמים נסתרים. כיון שמקור השם הוא זְעֵירָא (יידוע של זְעֵיר), הרי שבהשמטת העי’ן קוראים זֵירָא.
וכמובן א”צ לבטא את הע’ שהרי אינה נמצאת כלל.

חי בפתח הוא ההיפך ממת, אך חי בצירי פירושו חַיֵּי, כמו חֵי פרעה (בראשית מ”ב ט”ו) שהכוונה שיוסף נשבע בחייו של פרעה (עיין רש”י שם). ועיין במשנה תורה להרמב”ם (פ”ב מהלכות יסודי התורה ה”י) שכתב: הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד וכו’ ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך, ואין אומר חֵי ה’ אלא חַי ה’, שאין הבורא וחייו שנים כחיי הגופים החיים וכו’ עכל”ק.

לפיכך האומרים חַי העולמים  כוונתם שה’ יתברך הוא חי לעולמים, והאומרים חֵי העולמים כוונתם שה’ יתברך הוא חיי העולמים. וכ”ה בספר דניאל (י”ב ז’) וישבע בחֵי העולם. וכן הרמב”ם בפירוש המשניות לברכות (סוף פ”ו) כתב בעצם כתי”ק בברכת בורא נפשות “חיי, העולמים, ואם טכי אנחנו נוהגים לומר חי, מ”מ בצירי הוא ענין אחד, מה שאין כן בפתח הוא ענין אחר וכנ”ל. כמו כן מגוף ברכת בורא נפשות יש להוכיח, כימה שה’ יתברך ברא את כל הנבראים ומה שהוא חיי העולמים הוא ענין אחד, אך אם נקרא בפתח נמצא שגוף הברכה וחתימתה אינם קשורים זה לזה.

מסתמא כוונתך על הים התיכון. ובזה יש דעות בפוסקים, כי במסכת ברכות שנינו שהרואה את הים הגדול מברך “שעשה את הים הגדול”, ואילו על שאר הימים בעולם מברך “עושה מעשה בראשית”. ויש מחלוקת איזה ים נקרא הים הגדול, כי יש מרבותינו הראשונים שכתבו שהוא האוקיינוס המקיף את כל העולם (חז”ל ורבותינו לא חילקו את האוקינוס לחלקים כמו שמקובל כיום, אלא התייחסו אליו כאל ים אחד כפי האמת). ולפי דרכם יש לברך על הים התיכון “עושה מעשה בראשית”. אך דעת ראשונים אחרים שהים הגדול הוא הים התיכון (ומרן רה”י שליט”א העיר שכן הוא בכל מקום במקרא), וכ”פ מרן בש”ע (א”ח סי’ רכ”ח), אך המשנ”ב פסק לברך “עושה מעשה בראשית” מספק, וכן דעת הכה”ח. אמנם דעת מרן הגרע”י זצ”ל לברך “שעשה את הים הגדול” כדעת מרן הש”ע. לכן איך שתברך יש לך על מה לסמוך. ובני אשכנז נוהגים כהמשנ”ב.

השורוק בא תמיד להורות על הניקוד של האות שלפניו, כגון שוּב, השי”ן בשורוק ואילו הוי”ו אינה נהגית. לכן אם האות שלפניה היא עם ניקוד אי אפשר שתהיה הנקודה סימן לשורוק כי אין אות עם שני ניקודים, אלא הנקודה מורה על דגש. אם האות שלפניה ללא ניקוד הרי שהנקודה מורה על שורוק. לדוגמא, המילה צִוּּי, בצד”י יש חיריק ולכן הוי”ו הראשונה בדגש, ואילו הוי”ו הראשונה עצמה בלי ניקוד ולתכן הוי”ו השניה באה לסימן שורוק.

בסידור וחומשי איש מצליח הדגש החזק מסומן כריבוע, ומכאן ואילך אין מקום לטעות.