שאל את הרב

בשם של הס"מ, האל"ף נשמעת ומתבטאת בצירי, ואילו שמאלה האל"ף נחה והלמ"ד דגושה, ופירושו (בתירגום חופשי) ה' יש מור אותך. ולא קרב זה אל זה. אם כי בבית אבא [א"ה: הגאון הרב רחמים מאזוז] נזהרים מלומר מלה זו מכיון שיש בה שם אלוהים בערבית

א) המעמיד בעי"ן אינו גורם לשוא להיות נע (הַֽלְוִיִים). הלמ"ד בשוא נח למרות הגעיא (חוץ מאם הגעיא באה להשלים תנועה גדולה, כמו גְּנֻֽבְתִי יום (בראשית ל"א ט"ל). וע"ש בתיקון קוראים איש מצליח. ועוד כיו"ב. אמנם לאחר תנועה גדולה קשה. אבל התשובה פשוטה – מכיון שהמלה היא מלעיל (באופן קבוע, לאפוקי מלעיל שהוא נסוג אחור), אזי בטל הכלל של שוא שאחר תנועה גדולה, וכמו "קָרָא לָֽיְלָה" (בראשית א' ה'), שהיו"ד נקראת בשוא נח אע"פ שהלמ"ד בתנועה גדולה. וכן עוד רבים כאלו.
ב) איני יודע מנהג ג'רבא בזה, אבל בלוח השנה של הישיבה הדפיסו זמן עלות השחר לפי 72 דקות זמניות לפני הנץ החמה האסטרונומי, שהוא המדוייק ביותר.

א) בענין הפתח גנובה, הדבר ברור שיש לפניה אות נעלמת (שהרי שוֹמֵעַ על משקל זוֹכֵר, אוֹמֵר שׁוֹמֵר, אלא שקשה לבטא העי"ן שוֹמֵע, ולכן באה הפתח גנובה). ונחלקו בזה גדולי המדקדקים: יש מהם אומרים שצריך לומר שוֹמֵאַע (ראב"ע), ויש מהם אומרים שצ"ל שׁוֹמֵיַע. ועיין אריכות בזה בספר מנחת שי (בראשית א' ו'). הכלל הוא: בצירי וחיריק מוסיפים יו"ד, ובשורוק וחולם מוסיפים וי"ו (גבוֹוַה, יְהוֹשוּוַע). ועיין בכללי הקריאה שבתחילת סידור איש מצליח שהובא שם שכן נמצא בכי"ק הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת שבת: "שֶׁיְּמָרֵיַח" (הניקוד שלי, אבל היו"ד במקור). וכן הבא"ח ע"ה כתב צפנח פעניח. ע"ש. ועיין שם עוד. (וכן שמעתי ממרן הגר"ע יוסף שליט"א בקריאת התורה ריַח ניחוַח. וכשספרתי זאת למרן ראש הישיבה שליט"א, אמר לי שכן כתוב בשו"ת יביע אומר. מצליח מאזוז).
ב) מפני שאלקים הוא מדת הדין.
ג) בצירי מאריכים יותר מפני שהיא תנועה גדולה, ובסגול – נחטף יותר מהר.
ובענין הקמץ – אכן מבטאו הנכון אמור להיות ממוצע בין פתח לחולם (קמץ – שקמוץ משניהם. כ"כ הראב"ע).

עיין בספר לחם הבכורים (דף ל"ו ע"א) שכתב כן משם רוב המדקדקים. אמנם בע"ב שם העיר שהסימן הנ"ל היינו לקמץ בלבד, כי מצאנו "סֹלּוּ סֹלּוּ המסילה" וגו', "קנה וסוף קָמֵלּוּ", וכן עוד רבים. (ואע"פ שמצאנו גם "זעקת סדום ועמורה כי רָבָּה", "סתרי ומגיני אָתָּה" וכו', מ"מ דינם היה להיות בפתח, ובאו קמץ מפני הטעם המפסיק שבהם. אבל המלים שסימנם ל"ב אי"ש יבואו תמיד בקמץ גם בלא הפסק. ע"ש).